תכלס לא באמת הכרתי אותך, רק שמעתי עלייך הרבה ותכלס אני מעריץ אותך.
עכשיו סיימנו שיחה על האם "טוב למות בעד ארצנו".
וכמו שזה היה אמור לקרות השיחה כאילו רצה מטבעה על למה אנחנו מתגייסים,
למה אני רוצה לשרת בקרבי, חייב להילחם על המדינה והארץ.
עלתה השאלה אם אנחנו פה כדי לקדש את הארץ והאדמה,
וכן אנחנו כן פה כדי לשמור עליה, על אותה אדמה.
אני מרגיש מבולגן, שמונים קולות רצים לי בראש.
מצד אחד היסטוריה את סבתא, עלית לארץ במטרה להקים אותה,
במטרה לעבוד את האדמה, לנטוע עצים, להקים התיישבות.
לא התפללת אף פעם לאדמה הזאת אני מניח, אבל הרגשת שליחות ומחויבות אז אני מעריץ את זה.
ועכשיו לשאלה למה אני שומר על הארץ הזאת?
כי, אותה זיקה שהייתה לסבתא חסיה יש גם לי ולכל אדם בלאום היהודי לאורך ההיסטוריה בין אם הוא שומר מצוות או לא, חובש כיפה או לא, כי לנו כעם יש זכות היסטורית להיות על החתיכית אדמה הזאת ולדעתי היא מתממשת בזכות אנשים כמו סבתא רבה שלי, שהבינו שזה הבית שלנו וצריך לעבוד בשבילו ועכשיו כשאני מביט על אותה אדמה ממלא אותי אוויר כל כך טוב, אוויר של בית, בית שעליו אני רוצה להישען ורוצה לשמור. לא רוצה יותר, רוצה את זה.
משהו בשקט הזה עושה טוב. על השקט הזה אני רוצה לשמור.
רגע עצור אני שוב מתבלגן, בוא נחזור להתחלה.
אם טוב למות בעד ארצנו?
חד משמעית כן, הארץ הזאת, האדמה הזו שסבתא באה הנה לבנות אחרי חוות ההכשרה ברוסיה פשוט כי היא ידעה שצריך.
ושסבא שלי מהצד השני בעיראק ברח כדי לשרוד בעודו חלק ממשפחה מוצלחת, עשירה ונחשבת בבגדד ישר אל מעברה ברמה נחותה בלי להניד עפעף מאותה תחושת זיקה לאדמה ורצון לתת לה הכל ולהשקיע בה את כולנו.
כמו שעשה כשהייה דמות חינוכית בחייהם של המון ילדי פנימיות שהיה המנהל שלהם.
אותה זיקה גם אני מרגיש עכשיו כשאני נושם את האוויר של עמק החולה מתחתי.
זה הבית שלי ואני אשמור עליו שלוש שנים ואתן את כולי בשביל לשמור על הבית שלי.
כי אין לי אחר ואני אשקיע גם אחרי. אני רוצה ללכלך את הידיים שלי בשביל המקום הזה.
ומה שמרכיב את המקום הזה זה לא רק האדמה. זה בנוי מהאדמה ומהאדם שעליה,
אותו אדם שנלחם כדי לשמור על צלם אנוש באירופה, ברח כדי לשרוד ובסוף מאלף ואחד מניעים הגיע למקום היחיד שתכלס מקבל אותו בזרועות פתוחות.
אני יכול להמשיך לכתוב עוד הרבה אבל אני חושב שעכשיו המשימה שלנו בתור אותם אנשים שיש להם זיקה לאדמה הזאת ולעם הזה מתחלקת לשניים:
האחד לשמור על הבית האחד שלנו מכל משמר,
השני לטפח אותו, תמיד לשאוף שהמקום הזה יהיה יותר טוב, כל אחד בדרכו. לחנך דור, לנטוע עץ, לחרוש שדה, לסלול כביש, לאהוב את מה שקיבלנו ולחבק את זה.
רבים הם האנשים שככל שמתקדמים, נותנים לעצמם פטור מכל מיני מחויבויות קטנות, לכאורה בצדק מכיוון שעוסקים בדברים גדולים, ועל כן אומרים לעצמם שטוב שהזמן שלהם יהיה מושקע רק בדברים הגדולים, ואת הקטנים- הקטנים יעשו.
שרייבמן היה אדם שההפך הוא הנכון אצלו. לא רק שהוא היה מיומן ומקצועי במוסר העבודה שלו בדברים הגבוהים, אלא שגם את הדברים הכי קטנים, הוא דאג לעשות הכי טוב. הוא היה מהמפקדים שהסתכל בעיקר על ציר האחריות שגדלה עם הזמן, ופחות בהרבה על ציר הזכויות שגדלות גם הם עם הזמן. והכל נבע מתודעת החיים שהייתה לו שליוותה אותו גם בשגרה, וגם בקרב- ענווה.
הוא ידע בדיוק מה החוזקות שלו ומה החולשות שלו וכמו שידע להגיד שהוא מסוגל לקחת פלוגה שלימה על הכתפיים ולהוביל אותה גם בקרב, אך גם לקחת את האחריות הגדולה של גידול דור ההמשך של מפקדים לוחמים, בד בבד לא הסתיר משום אדם את החולשות שלו. כי אין אדם בלי חולשות, ורק אנשים שחיים בפנטזיה יכולים לשאוף להיפטר טוטאלית מחולשותיהם, אך שרייבמן עם כל גדולותו, לא היה גדול למרות החולשות שלו, אלא היה גדול בגלל החולשות שלו.
הוא ידע לקחת כל כח חיים, כל תכונה, כל שריטה ולמנף בעזרתם את המפעל שבו עסק. בקורס הראשון שלו כמ״פ, אני הייתי אז חניך בקורס ויצאנו לתרפ״ל ראשון שהיה אמור לחתום את הפלוגה כפלוגה אורגנית שבמידת הצורך, תוכל לקפוץ לאירועים או להיכנס ללחימה כפלוגה לוחמת לכל דבר ועניין. התרפל לא הלך כזה חלק, והמג״ד רצה שנעשה עוד תרפל כדי לדייק את הדברים. ובסוף אותו יום אמרו לנו ששרייבמן עושה שיחת פלוגה כסיכום לתרגיל שהיה.
חשבתי לעצמי שמן הסתם שרייבמן יבוא לשיחה עם נקודות שלדעתו בגללן לא היה כזה מוצלח, ויראה לכולם את נקודות הכשל כדי שנלמד כפלוגה לפעם הבאה מה עשינו לא טוב ואת מה אנחנו צריכים לשפר.
שרייבמן נכנס, ישב על כיסא ופתח מחברת ואמר בפשטות- ״יאללה דברו״ הוא קבע שיחת פלוגה לא כדי לומר לנו מה לא עשינו טוב או כדי לומר לנו שפקששנו ועכשיו בואו תראו מה אתם צריכים לשפר. הוא קבע שיחת פלוגה כדי לשמוע מכולם מה לדעתם הוא צריך לשפר בתור המפקד שמוביל את הפלוגה.
באמת היה חשוב לו לדעת מה אחרון החיילים חשב שיכול לדייק את הפלוגה לקראת התרפל הבא. ובאמת כך היה- עשינו עוד תרפל והיה הרבה יותר מוצלח, והכל בזכות העובדה שלשרייבמן לא היה אכפת מי אשם, הוא לא דאג לשמו הטוב, והוא לא הפיל את הכשלים על החיילים. הוא פשוט רצה להצליח. והצלחה בשבילו הייתה שהפלוגה מצליחה.
ובאמת בקורס השני, שהייתי כבר מפקד בקורס, הוא יישם את אותם שינויים ששינה בין התרפל הראשון לתרפל השני בזכות הדברים שיצאו מהשיחת פלוגה, ועל הפעם הראשונה- הוצאנו תרפל ברמה גבוהה מאוד.
ובזכות כך, פקודיו הרגישו שהוא הראוי ביותר ללכת אחריו מכיוון שגם הם רוויים, כמו שאר בני האדם בחולשות, אך כאשר לנגד עיניהם קם אדם שלא מפחד לפרוש את כל אישיותו לפני כל, ונשאר הכי אוטנטי והכי כנה, קר רוח עם חיוך תמים על הפנים שלא זז אף פעם, ואומר בזקיפות קומה- ״אחריי״ מיקומו כמפקד נעשה רלוונטי לכל לוחם מהגדול ביותר לקטן ביותר הוא פיקד מתוך גישה שהוא שם בשביל הפלוגה, ולא שהפלוגה שם בשבילו. הוא לא ניסה אף פעם להכריח תהליכים בכח, אלא פשוט נתן את הכלים הנכונים מתוך ענווה גדולה, ואמון גדול שמשהו אמיתי יכול לצמוח מתוך האנשים שעליהם פיקד. הוא דרש מקסימום של השקעה, מקסימום רצינות, מקסימום רצון ומקסימום ערכיות אך אפילו לרגע אחד, לא דרש שיזכרו אותו, או שיוקירו אותו או שיזכירו את שמו בכל ההצלחות שהנחיל, כי הוא חי כשליח שידע את מקומו, ידע את כוחו וידע מה הוא יכול לעשות למען המדינה שלו ועסק רק בזה.
על מנת לגדל עצים שנושאים פרי, אם תודעת חייך בתחילת התהליך הוא הרצון העז לראות פירות- אתה תיכשל. כי זה לוקח זמן, ודורש השקעה ששווה הרבה יותר במצטבר ממה שיוצא לך מזה בסופו של דבר, ולפעמים זה אפילו לא כזה מצליח כמו שחלמת בהתחלה.
אבל אם אתה חקלאי, שאוהב את האדמה ואוהב את העצים, בסוף- העמל שלך בהכרח יוציא פרי. כי אתה מאמין בתהליך, אתה נותן חיים לעץ, אתה לא מכריח שום דבר בכח או מקדם שלבים לפני הזמן. ומתוך האמונה והאמון שבתוך העץ באמת חבוי הכח להוציא פירות, אתה תראה כמה כיף לך התחושה להעניק את האפשרות ואת ההזדמנות שהעץ הזה יצמיח משהו בסוף.
אפשר לומר על שרייבמן שהוא חקלאי שגידל אנשים.
הוא באמת האמין שבכל חייל וחייל חבוי הכח והפוטנציאל להיות מפקד טוב שניגש מתוך הערכים הנכונים להוביל, ששם את האנשים לפני הכל אבל הכי חשוב- ששם את אחריות המשימה לפני טובת עצמו.
היה לילה אחד שעשינו לחיילים ״אקט״ לילה שלם הם עבדו קשה ובסוף במקום ללכת לישון, היה מסע אלונקות עד האור הראשון. חייב להודות שהמסע היה מאתגר, וכמסע ראשון שנועד להציב רף לקורס שהחיילים עתידים לעבוד בו מאוד קשה, הוחלט בינינו המ״כים, שרק הפעם אנחנו נוביל את הכיתה אבל לא ניכנס איתם לאלונקה כדי שהם יעמדו במשימה קודם כל בכוחות עצמם, ובהמשך הקורס זה כבר יהיה לשיקולינו מתי לעזור יותר ומתי לעזור פחות ולתת להם להסתדר בכוחות עצמם.
באחת העליות הובלתי את הכיתה שלי ודרשתי מהם לעמוד בקצב אחיד למרות העלייה. ובדיוק שרייבמן עבר ליד הכיתה שלי. גם הוא כמובן ברגל עם ציוד מלא, עושה את המסע כמו כולם. והוא ראה שבלי לשים לב טיפה התרחקתי מהחיילים, כי הצבתי להם את הקצב והם לא הצליחו כל הזמן לעמוד בו. תוך כדי הליכה, בלי שאף אחד שם לב שהוא אומר לי משהו, הוא לחש לי באוזן- פ,' זה הזמן להיות דווקא הכי קרוב לחיילים״ ובתוך אמירה כל-כך פשוטה, הבנת איזה סוג מפקד הוא, ומתוך כך הבנת גם איזה סוג מפקד אתה רוצה להיות בעצמך. מפקד עם הדרישות הגבוהות ביותר, אבל דווקא מתוך קירבה לחיילים, מתוך רצון אמיתי לגדל אותם ולחשל אותם.
הוא כל הזמן היה שם כדי לדייק, לתת טיפים וכלים ולתקן איפה שדרוש תיקון, אבל תמיד ווידא שלא הוא זה שנותן את המילה האחרונה, כי הוא הסתכל מהיום הראשון על כל החניכים כמפקדים, שזכותם וחובתם לגבש זהות פיקודית וסולם ערכים שמיוחדת רק להם ולכן אחריותם הוא לקחת את הכלים, את החיים ואת הכח שהוא העניק בצורה כל-כך נגישה, רצינית ועמוקה, ובכוחות עצמם להוציא לפועל את מה שכבר טמון בפנים. הוד ידע מה טמון בפנים אפילו כשהבן אדם שעמד מולו לא ידע בעצמו שהוא מסוגל להגיע רחוק. ולפעמים הכיר את הכוחות של האנשים שעליהם פיקד יותר טוב ממה שהם ידעו בעצמם. לצד דמות המפקד הדגול של שרייבמן, הוא גם שמר על אישיות כובשת, הוא היה איש שיח אמיתי, עם חוש הומור מפותח והייתה בו גם דמות אבהית שהורגשה כלפיו מצד פקודיו, הוא רצה תמיד את טובתך, ושיהיה לך טוב.
לקראת סוף הקורס השני התלבטתי מה הלאה, היה לי רעיון למסלול שבו רציתי ללכת, ובשל כל מיני נסיבות לא קיבלתי בדיוק את מה שרציתי, והייתי צריך להחליט מה אני עושה.
בהתחלה התלבטתי אם בכלל להתייעץ עם שרייבמן כי היה ברור שלאחד האופציות שעמדו בפניי הייתה יותר אוריינטציה צבאית מאשר לאופציה השנייה שכללה יותר יחס לצרכים האישיים ולבית. ואמרתי- הוא אחלה גבר והוא בן אדם שאני מאוד תופס מהמילה שלו, אבל בסוף הוא מ״פ, הוא מלט״קיסט ברור שהוא ידחוף לאופציה שנוטה לכיוון הצבא. אבל החלטתי בכל זאת להיכנס למשרד שלו ולראות מה הוא חושב.
הרגשתי כאילו אני יושב על כוס קפה עם בן אדם שהוא שילוב של חבר טוב, רב מהישיבה, אבא ופסיכולוג שפשוט שם כדי לשמוע מה יש לי לומר, מה יושב עליי ומה עומד בשורש ההתלבטות שלי כדי באמת להבין את כל הצדדים ואת התמונה הגדולה.
הוא הרגיע אותי המון בשיחה הזו, ונתן לי הרגשה שהוא כלכך מאמין בי שכבר לא משנה איזה כיוון אני אבחר בסוף, העיקר שזה יבוא מתוך שיקול דעת מעמיק, ויהיה מבוסס על השיקולים הנכונים ואז ברור שמלכתחילה, זה יהיה הכיוון הנכון.
הוא האמין כל-כך בפלוגה והיה קרוב לאנשים יותר ממה שמצופה ממ״פ, ובגלל האופי הפיקודי המיוחד שהיה לו, הוא כל-כך נהנה מהלחימה כשהוא מוביל את הפלוגה. הוא חתר למגע והיה ראשון בכל הזדמנות. יש משפט שאומר- ״אם אי פעם תהיה לך דילמה פיקודית בהגדרת מיקומו הרלוונטי של המפקד, פשוט תהיה ראשון״ שרייבמן אף פעם לא אמר את זה בפה, אבל הוא חי את זה. כשהיינו ברפיח בקורס השני, ערב חג סוכות אנחנו יושבים באיתור ופתאום שרייבמן נכנס ואומר יאללה יוצאים, יש זיהוי 200מטר מפה, ואין מצב שאנחנו לא ניקח בזה חלק.
בלי למצמץ שרייבמן כבר היה בחוץ שהוא מחכה למחלקה להתארגן על עצמה ולהסתדר לתנועה לכיוון הזיהוי. לא ידענו בכלל מה הפרטים, לאן בדיוק אנחנו הולכים, ומה המשימה הספציפית שלנו בתוך כל הכיאוס שהתחיל להצטבר. אבל שרייבמן היה נחוש להגיע ראשון, ולתת את חלקו למאמץ. בתור מפקד חשבתי לעצמי- מה זה קו חברון? ממתי אתה פשוט ״קופץ״ לזירה כשיש זיהוי כשאתה באמצע עזה, עדיף להישאר בקו ההגנה, לנסות לזהות מרחוק אולי להפעיל זיק, מרגמות, להטיס רחפנים ולהעמיד מארב צלפים במקום שולט כדי לשמור על קשר עין אבל גם כדי להישאר מוגן אבל פקודה זה פקודה ויצאנו לדרך.
אחרי יממה שלימה של חוסר וודאות, חיפושים, מארבים, נודע לנו שבזכות ההתקפה שהוצאנו לפועל, הצלחנו לחסל את סינוואר.
הוד שרייבמן שהחליט שאין מצב שיש אירוע ואנחנו לא נקפוץ לשם, הצליח בגאונותו ובנחישותו להוציא לפועלהתקפה פלוגתית לצד כח שריון, בלי לתכנן נוהל קרב שקדם להתקפה והשיג את ההישג המבצעי אולי מהגדולים ביותר מאז תחילת התמרון הקרקעי בתוך הרצועה.
וגם אז- הוא הודה לפלוגה שעבדה בצורה טובה ולמפקדים שהובילו כל אחד בחלקו על מנת לעמוד במשימה. ובלי לקחת על זה שום קרדיט פשוט שמח מהעובדה שזכה לקחת בזה חלק.
עוד רבים הסיפורים והזכרונות מאדם כלכך משמעותי, הוא לעד יהיה אור בלתי נפרד מהמשך הדרך הן כמפקד והן כאדם המבקש לחיות חיים של שליחות למען עמו.
ושרק נהיה ראויים מספיק להמשיך את דרכו ולהנציח את ערכיו שהשאיר לנו, בצורה הטובה ביותר
יהי זכרו ברוך
במאמרו של אל"מ יהודה יוחננוף, הוא מתייחס לעשרת עקרונות המלחמה של צה"ל, וטוען שיש להוסיף להם עיקרון נוסף, עיקרון הגמישות. לטענתו המפקדים והלוחמים בצה"ל חייבים להיות גמישים
בהפעלת הכוח, גמישים תודעתית ופתוחים לשינויים תוך כדי הקרב.
עקרונות המלחמה של צה"ל הם עשרה עקרונות שגיבש צה"ל במהלך ההיסטוריה אשר מהווים קו מנחה לחשיבה ופעולה על מנת להשיג את הניצחון במלחמה. חשוב לציין, שלכל צבא בעולם רשימת עקרונות מנחים משלו אשר גיבש בהתאם לתפיסתו ולהיסטוריה הצבאית שלו.
מעבר לעשר עקרונות המלחמה הקיימים, ומלבד לשינוי אותו מציע יהודה יוחננוף, לדעתי עליינו להתייחס לעיקרון נוסף, עיקרון העליונות הטכנולוגית. העליונות הטכנולוגית כעיקרון תמיד תיתן יתרון משמעותי עוד בטרם החל הקרב ושימוש נכון ומקצועי בטכנולוגיה יכריע את הקרב בקצה. באופן אישי, אף פעם בחיי לא חוויתי לחימה ממושכת. לכן, אסביר את טענתי בהתבסס על קרבות משחר ההיסטוריה ועד ימינו.
ראשית, אתייחס לאדם כצייד, בתקופה בה בני האדם היו ציידים ולקטים, היתרון היחיד שהיה לאדם על פני האויב- הטורפים היה יכולות החשיבה שלו. האדם הבין שבכוח בלבד אין הוא יכול לגבור על הטורפים בטבע ולכן החל לפתח יכולות בסיסיות כמו שימוש באבנים ומקלות. אלו היוו את העליונות הטכנולוגית הראשונה שהייתה לאדם אל מול הטורף. בקרבות בין בני אדם הראשונים באותה התקופה הבינו בני האדם שמלבד הכוח הפיזי, כלי הלחימה משמעותיים בהשגת הניצחון- האדם שקצה החנית שלו הייתה מחודדת יותר, קלה יותר ובעלת יכולת נזק רחבה יותר גם יצר הרתעה כלפי אויביו וגם ניצח בקרב.
במרוצת השנים היכולות הטכנולוגיות התפתחו והכניסו נפח נוסף ללחימה, מהשימוש בחיות לצרכי לחימה, הסוסים, דרך שיפור כלי הלחימה וכלי המיגון הנישאים על הלוחמים, ועד המצאת אבק השריפה. במאה ה- 9לספירה הומצא בסין אבק השריפה שבו השתמשו ליצירת רקטות ורובים בסיסיים. עם השנים, השימוש באבק השריפה התפתח והתרחב ליכולות רחבות הרבה יותר, תותחים ורובים הפכו להיות נפוצים וצבאות התחזקו יותר. השימוש באבק השריפה יצר עליונות טכנולוגית מובהקת בשדה הקרב שהכריעה מלחמות רבות במגוון זירות לחימה בעולם.
כך, מרוץ החימוש העולמי מתפתח ומתמשך עד היום, הטנק, מטוסי הקרב, לוויינים וחלליות, יכולות האיסוף והקשר, ועוד אמצעים רבים ונוספים הם חלק בלתי נפרד מהלחימה היום, שכן לא יכנס ללחימה היום אדם עם כידון ושריון כבד מתוך הבנה שהוא יפסיד בקרב.
זירת הלחימה המורכבת צה"ל אשר מתמודד עם אויב מורכב, יחד עם גישת הלחימה ה"רב ממדית" מחייבת עליונות טכנולוגית כמרכיב בסיסי בתפיסת הניצחון של צה"ל. ועל כן לדעתי עיקרון העליונות הטכנולוגית והשימוש בו מחייב וראוי להיות חלק מעקרונות המלחמה של צה"ל.
אני כמפקד:
מה מניע אותי להוביל אחרים ולפקד עליהם? מהיום שהגעתי לסיירת צנחנים ידעתי שאני רוצה לפקד, ומהיום הראשון שפיקדתי על מסגרת בתור מ"כ הבנתי שהגעתי למקום שאני רוצה. הפיקוד על לוחמים זה הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי בשירות הצבאי וזו הסיבה שאני רוצה להמשיך.
אני יודע שברמה האישית, אני חייב להרגיש שייך. תחושת השייכות שאני רוצה שתהיה לי היא תחושת השייכות למדינה שאני חיי בה וגדלתי בה, למשפחה שלי, ליחידה שלי ולמסגרת שלי. הפיקוד על לוחמים כשלעצמו מייצר לי את תחושת השייכות אותה אני רוצה להרגיש בחיי. אני יודע שכדי שלי הייתה את הזכות לחיות פה היה צריך אנשים שיקחו אחריות ויהפכו חלומות קטנים למציאות, אני מאמין שזה גם מה שמניע אותי לפקד, האחריות לשמור על הזכות הזו והיכולת ליצור מקום של שייכות לאנשים שלי ולי בעצמי כדי שאוכל להשפיע ולעצב את המציאות בעולם ובסביבה שאייצר לעצמי כמפקד.
מי המודלים שלי לחיקוי? אבא שלי, בן גוריון, א,' מ'
אבא שלי- המודל לחיקוי הראשון והחשוב ביותר בעיניי מייצג יותר מהכל את המשפחה, הבחירות שאבא שלי עשה בחיים תמיד היו עם החשיבה על טובת המשפחה לפני הכל ואני מעריץ את זה. אבא שלי בן אדם צנוע ובאותה נשימה משיג את הדברים שהוא רוצה וחולם עליהם וככה אני רוצה להיות, אבא שלי בן אדם אמיץ שלא מפחד לגעת בכלום ולעמוד באומץ מול האתגרים הקשים ביותר בחיים. אני חושב שהמשפחתיות, הענווה, והאומץ אלה שלושת התכונות של אבא שלי שבאמת הופכות אותו בשבילי למודל לחיקוי האידיאלי ומעבר לחיים בצבא הוא גם האבא שאני שואף להיות לילדים שלי יום אחד.
בן גוריון- אדם שהוא למעשה בעיניי הסמל לאומץ, האומץ לקבל החלטות, והאומץ להגשים חלומות. בן גוריון לא פחד לצאת למלחמה בידיעה שימותו אלפי אנשים במלחמה כזו אך הבין שאין דרך אחרת. בן גוריון הוא גם דוגמא בעיניי לאיש רוח שלומד מכל דבר וזו תכונה שאני מעריץ אצל אנשים ואצל מנהיגים.
א- המ"פ שלי בסיירת צנחנים לימד אותי את החשיבות בלהיות שייך למסגרת ואת היכולת לדרוש מהאנשים שלי ובמקביל להיות חבר שלהם. א' לימד אותי החשיבות של להיות חבר של הסגן שלך ושל הצוות שלך, הוא גם לימד אותי לדעת להכיר בחולשות שלי ולפעול מתוך חיזוק החוזקות והשלמת החולשות דרך אנשים אצלי שאצלם זו חוזקה. מ' - לימד אותי את החשיבות שבפרטים הקטנים, חוסר פשרות ומקצוע מעל הכל
ארבעת האנשים שציינתי הם הסיבה שאני רוצה להיות מפקד והם המפקד שאני רוצה להיות. מה תרם להתפתחות היכולת הפיקודית שלי
הרבה דברים תרמו להתפתחות הפיקודית שלי אבל המשמעותיים שבהם היו הכישלונות שלי,
נכשלתי בתור צוער בקורס חובלים ושם הבנתי את החשיבות של המסגרת בשבילי. ההצלחה במסלול כלוחם וכמפקד בטירונות של נוב 17 היא הביטוי ללמידה שלי מהכישלון הראשון. בתור קצין אירוע נחל חילזון הכניס אותי להרבה חשיבה מעמיקה על עצם השירות שלי, על היכולות שלי והשפיע עליי הרבה גם כשהייתי מפק"צ לוחמים בחודשים הראשונים כשהצוות שלי היה במצב לא טוב. לא הצלחתי להתחבר לצוות בכלל בהתחלה וידעתי שאני לא מתפקד טוב. ההחלטות שקיבלתי אחרי חודשיים בלוחמים והשינוי שהצוות עבר קרו בזכות הלמידה מהטעויות והיכולות להכיר בחולשות שלי ולא להילחם בהן אלא לנצל אותן. אני יודע שההצלחה בתפקיד מפק"צ גם נתנה לי את הביטחון שהייתי צריך ביחידה וזה גם מה שגרם לי לרצות להיות מ"פ.
למה היית מדמה את סגנון הפיקוד שלי
סגנון הפיקוד שלי הוא דבר מתפתח, אני לומד את האנשים שלי והמסגרת שאני נמצא עם הזמן שאני נמצא שם, יחד עם זאת יש דברים שאני לא מוכן לוותר להם, ביניהם ירידה לפרטים, הדרישה להגיע עם מטרה ולהשיג אותה. סגנון הפיקוד שלי תמיד משלב בתוכו את האנשים יחד איתי בשיח אני מבין שאני מפקד על אנשים עם שכל על הכתפיים ואני מרבה להתייעץ איתם כי אני חושב שאנשים צריכים להיות מחוברים ושייכים ואם אני מונע שיח מהאנשים שלי אני משפיע על תחושת השייכות שלהם. יחד עם זאת אני תמיד אהיה מקבל ההחלטות והשורה התחתונה בכל דיון בכל משימה בכל נושא.
תפקיד שיא
תפקיד השיא עד כה בשירות הצבאי שלי הוא מפק"צ לוחמים. בחצי השנה האחרונה שלי בתור מפק"צ לוחמים, הסתכלתי על הצוות שלי והרגשתי שאלו האנשים שאיתם אני רוצה ומוכן לצאת למלחמה מחר בבוקר וידעתי שאנחנו הצוות הכי חזק בסיירת בפועל. כשהייתי מפק"צ לוחמים הרגשתי בשיא הכשירות שלי בכל תחום ואני יודע שהצוות שלי הרגיש אותו דבר.
סיכום
אחרי הרבה מחשבה אישית ומשותפת עם הקרובים אליי, העלאת זיכרונות מהעבר שמזכירים מתי הצלחתי להפיק את המיטב מעצמי ומתי אני מצליח להשפיע לחיוב גם על הסובבים אותי הגעתי לשלוש תובנות עיקריות שחייבות לאפיין אותי כמ"פ.
אני חייב תחושת שייכות- איכות ואיחוד הקבוצה המורכבת חשובה לי. אם אני מצליח ליצור מבנה של חבורה קרובה, פתוחה ותומכת אצליח להפיק את המירב. הסגל בפלוגה שלי יהיה חייב להיות מקור עוצמה ומקום של שייכות לי ולמפקדים בפלוגה שלי.
לדרוש טיפה יותר- בשביל להגיע להישגים מדדים הישגיים פרקטיים יהיו חייבים ללוות את הפעילות הפלוגתית, כדי להפוך את המדדים לכלי יעיל אני אהיה חייב להציב יעדים פרקטיים ניתנים למדידה שמשתנים עם השגת המטרות. כמו ציון מינימאלי בבוחן רמה או יל"מ בירי, תחרות הצוות המהיר ובחני פלוגה ברמתי נמדדים פעם בתקופה.
למידה מהכול- השכל לא נמצא בהכרח אצלי, יש לי נטייה להעריך את עצמי לעיתים הערכת יתר. הערכה כזאת עלולה לפגוע בקשר שלי עם עמיתים, כפופים ואפילו עם רמה ממונה. חשוב לזכור שגם שכשאהיה מ"פ מבוגר יותר מהסובבים אותי, וגם אחרי שלמדתי שנתיים את המקצוע אני חייב לחפש מה אפשר ללמוד מהכול ואיפה לשים לב שאני לא מרחיק ממני אנשים אלא מקרב אותם דרך הידע או הניסיון.
בקיום שלושת התנאים שכתבתי קודם האיכות הייחודית שלי תהיה העבודה מתוך המסגרת הפלוגתית שלי כחלק אינטגראלי מהמערכת. הקרבה לאנשים תוך הכרת נקודות התורפה והחולשה שלי יצליחו ליצור מסגרת אורגאנית מתפקדת באופן שוטף יחד. מעבר לזה, התחרותיות חייבת להיות בוערת בפלוגה שלי, בין המחלקות ובין פלוגות אחרות. התחרותיות כערך חיובי והאתגר יהיה להבין איפה הגבול הדק עובר פה.
פרק 2: החותם האישי
איזו משמעות אני מייחס להיותי קצין ומפקד בצה"ל:
לעצם היותי קצין ומפקד בצה"ל בעיניי יש משמעות עצומה. יצאתי לקצונה בהתחלה כי אני מרגיש שעכשיו תורי לתת מעצמי לבית שאני חיי בו. אני באמת רואה בשירות שלי בצה"ל שליחות ואני ממשיך אותו כי אני מרגיש שיש לי עוד הרבה לתת. אני יודע שלחיות כאן היא זכות שיש לשמור עליה ובעצם השירות שלי כקצין אני יודע שאני נותן את החלק שלי. יחד עם זאת אני יודע שלדמות שלי כקצין יש יכולת להשפיע על אנשים ולגעת בהם והיכולת לתת מעצמי נותנת לי תחושת שייכות לעם שאני חיי בו. אני מרגיש שזה התפקיד שלי בחברה הישראלית ואני גאה להיות בתפקיד הזה. אני חושב שליכולת שלי להשפיע על אנשים משמעות נוספת אני יכול להתחבר לאנשים ברמה האישית ולייצר שיח ולגעת בכמות גדולה של לוחמים, מפקדים וככה לייצר את המציאות שאני שואף לחיות בה.
מה הנחות היסוד שלי לגבי פקודי:
ראשית הלוחמים שיהיו תחתיי, בין אם בסיירת, בהכשרות או בפלוגות הלוחמים בחטיבה, הם מיטב הנוער בישראל פשוטו כמשמעו. כל לוחם בחטיבת הצנחנים התנדב להיות לוחם, בעצם הבחירה הפשוטה הזו הוא עושה צעד אמיץ בחברה שבה הנורמה היא איננה להיות לוחם קרבי והקידום האישי בה לפניה ועל כן רק על עצם הבחירה שלהם אני מעריך אותם. מעבר לזה אני מתייחס ללוחמים בחטיבת הצנחנים כאנשים עם ראש על הכתפיים ואני יודע שבהנעה נכונה הם יהיו זה לצד זה במטרה ברורה לנצח בקרב.
מאיר הר ציון מסביר שללוחם חייבות להיות שלוש תכונות פיזיות עיקריות, כושר קרבי- המתבטא בכושר גופני ברמה גבוהה, יכולת סחיבת משקלים לאורך זמן, כוח פיזי, וכוח מתפרץ שמאפשרים ללוחם להיות תמיד במיטבו בשעות קשות ומחזקות את החוסן שבו. שדאות- לוחם חייב להיות בעל יכולת שרידות גבוהה, התמצאות, הסוואה וניצול השטח לטובתו. קליעה- לוחם חייב לשלוט באמל"ח לרמת מומחיות בכל מצב ביום ובלילה, לירות ולפגוע ולהפעיל את האמל"ח שברשותו בצורה המיטבית ביותר. לשילוב שלושת התכונות הפיזיות האלו היכולת להגביר את הביטחון העצמי של הלוחם, ולהכשיר אותו להיות הלוחם הכי טוב ברמה הטכנית שאפשר ועל כן עליי כמפקד לפתח ולשמר אצל הלוחמים שלי את תכונות אלו. אך יחד עם זאת, ללא הנכונות להילחם שחייבת לבעור בלב הלוחמים תמיד לא יהיה ניתן להכריע אויב. על כן, משימתי הראשונה כמפקד היא להחדיר בלוחמים שלי את הנכונות הזאת. היות ולא נכחתי באף לחימה עדיין אני מבין מקריאה ולימוד מבעלי ניסיון שבכדי שתהיה רוח כזו בלוחמים שלי הם חייבים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול יותר, הם חייבים להיות מחוברים למחלקות שלהם, לסמוך על המפקדים שלהם, ולהיות שם תמיד בשביל האנשים לצידם. המפקדים בפלוגה שלי בעיניי הם אנשים אינטליגנטים, אני מצפה מהם להגדיל ראש, לחפש נקודות תורפה, ליזום ולדחוף את הפלוגה כיחידה להשתפר. אני מאמין גם שהמפקצים בפלוגה שלי מיסודם יהיו תחרותיים, כחלק מהאופי של המפקדים בחטיבת הצנחנים ואני מתכוון לנצל את זה לעודד מצוינות ולרצות לנצח. אני מאמין שהניצחונות בפלוגה יבואו רק מהמפקדים. השייכות של הלוחמים בפלוגה תבוא רק מהמפקדים. בעיניי מפק"צ הוא מקבל החלטות לגיטימי ובשאיפה שלי ארצה לערב אותם בקבלת ההחלטות שלי כמה שאפשר.
מהו מ"פ מצוין לדעתי:
לדעתי, מ"פ מצוין הוא מ"פ שהפלוגה שלו מתנהגת כיחידה אחת. מ"פ מצוין לא יכול להימדד על בסיס עצמו אלא על בסיס הפלוגה שלו. הפלוגה היא התעודה הכי טובה של המ"פ, מ"פ שהפלוגה שלו מנצחת בכל מפגש, חותרת למגע ומסיימת כל אירוע היא פלוגה מצטיינת וזה גם יהיה מ"פ מצוין. בשביל שמ"פ יוכל לעשות את זה הוא חייב לרתום אנשים ועל כן מ"פ מצוין זה פשוט מ"פ שהצליח לרתום את כל האנשים תחתיו לנצח כל סיטואציה שהוא רוצה לנצח בה ואת האנשים מעליו לתמוך בו כשהוא עושה את זה.
איזה חותם ארצה להטביע ביחידה:
החותם שארצה להשאיר ביחידה הוא קודם כל תחושת השייכות, ההבנה של לוחם ומפקד שהוא חלק במערכת של יחידה מובחרת עם מורשת אדירה בכל מלחמות ישראל ועם מחויבות לעם ישראל במלחמות הבאות. אני רוצה גם שהחותם שיישאר הוא ההבנה שאנחנו מתכוננים למלחמה בכל דרך יותר מכל דבר אחר וזה מה שצריך להיות לנגד עיני הלוחמים שלי כל הזמן. אני לא רוצה שהחיילים יחלמו חלומות על משימות מיוחדות אבל אני ארצה שהם יהיו "חיות טרף" ביום פקודה. אני חושב שאם אצליח לגרום לפלוגה שלי לחוש כך אעלה פלוגה מוצלחת יותר בוגרת יותר ומוכנה יותר לפלגות הלוחמות ביחידה.
בסיום תפקידי מה הייתי רוצה שיגידו עליי פקודיי:
כשאסיים את התפקיד בפלוגה ארצה שהלוחמים והמפקדים שתחתי ירגישו שהם במיטבם, שהם מוכנים לצאת למלחמה ושאם הם היו צריכים לבחור עם מי לצאת? זה הצוות האורגאני שלהם. אז אני ארצה שפקודיי יגידו עלי שאני קשה אבל אני מוכן למלחמה. אני רוצה שפקודי ידעו שהמקצוע בשבילי מעל הכל ובשביל להצליח בו צריך לעבוד קשה וככה הם עבדו במשך שנה וחודשיים. אני ארצה שכשאעזוב את התפקיד המפקדים שתחתיי ירצו להמשיך לפקד בצבא מתוך תחושת שליחות וגאווה במקום שבו הם נמצאים. אני ארצה שאחרי שאעזוב את הפלוגה הלוחמים והמפקדים שלי יהיו גאים לחלוטין במקום שהם משרתים בו שירגישו שהם חלק מהמורשת של החטיבה ושל היחידה ושבשביל לנצח הם יעבדו קשה.
מהם הערכים המרכזיים שלך שמנחים אותך בתפקידיך השונים?
מקצועיות- אני מאמין מאוד במקצוע הצבאי, אני חושב שהוא ערך היסוד להצלחה בקרב והוא מבחינתי הערך העליון בחינוך חיילי. החיילים שלי חייבים להבין שהם התגייסו כדי לנצח את המלחמה הבאה כדי לשמור על מדינת ישראל ועם ישראל ואי אפשר להתפשר במקצוע. אני מאמין שבשביל להיות מקצועיים השפה המשותפת היחידתית היא חשובה אני ארצה שהמפקדים שלי "ידברו מקצוע" ואני יודע שביחידה שלי זה עלול להיות פער. כי ידע הרבה פעמים עובר מפה לאוזן וכל אחד ממציא את התורה מחדש ואני יודע שיהיה עלי ליצור שפה משותפת אחידה ובו בזמן ללמוד מבעלי ניסיון לכל אורך הדרך.
אחריות- "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל." נוסח השבועה בעיניי מסמל את קבלת האחריות שלי כלוחם וכמפקד לקבל את עול משמעתו של הצבא ובכך לעשות הכל בשביל לשמור על הגנת המולדת, ואת הענקת האחריות לחיילים שלי לקיים את חובות השבועה הללו. אני מאמין שכדי לקיים את נוסח השבועה שחיילי ישבעו בה בחודשים הראשונים לשירותם עלינו כחיילים להיות אחראים להצלחת כלל משימותינו מהקטנה ביותר ועד הגדולה ביותר מתוך הבנה שאין אופציה שמשהו לא יכול להתקיים. אני מאמין שזה הביטוי הערכי למונח "אפס תקלות." על כן, האחריות בשבילי מסמלת את המחויבות למשימה ולהצלחתה וכמפקד גם לאנשים. אני מצפה שהחיילים והמפקדים בפלוגה שלי יראו את הדברים כמוני ויבינו את המשמעות שבאחריות המוטלת על כתפינו.
אמון- ערך האמינות בעיני מבטא מעבר לאמירת אמת, האמינות בעייני היא יצירת שיח בוטח בתוך הפלוגה שלי. איש המאמין ברעהו וכך אמון למעשה בעיניי הוא תוצאה של אמינות ורעות. מתוך הבנה שזה מה שגורם לאנשים לקום ולהסתער אל מול אש ופגיעה באמון ההדדי בין אנשים יוצרת משברים בין הצוות ליחידה ולצבא וזה עלול לגרום לפירוק של יחידה. במהלך השירות שלי ראיתי לצערי לוחמים שאבדו את האמון במפקדים הקרובים להם תחילה ואחר כך במערכת כולה וזה הפך צוות מהטובים ביותר שראיתי לצוות גרוע המעכב את הצלחת הפלוגה בהמשך. לכן אני מאמין שחובה עלי כמפקד ועל המפקדים תחתי ליצור תחושת אמון כוללת המחברת את הלוחמים ליחידה ואת היחידה ללוחמיה על ידי שיחות כנות וחיזוק תחושת הלכידות בצוותים ובפלוגה.
דוגמא אישית- אני מאמין שדוגמא אישית היא אבן יסוד ליצירת אמון והצלחה של יחידה. אני אשאף תמיד להיות עם החיילים שלי ככל הניתן וכמוני גם המפקדים תחתיי משום שזו הדרך היחידה להצליח לשמר את האמון ואת המוכנות של לוחם כפרט לתת מעצמו מעבר למובן מאליו לטובת הצלחת היחידה.
מצויינות- אני מאמין שמתוקף האחריות שקיבלנו כפי שציינתי בפסקה על ערך האחריות עלינו להיות מוכנים לבצע כל דבר על הצד הטוב ביותר ללא פשרות. אני מתכוון שבסוף כל לבנה בהכשרה הפלוגה שלי תהיה מוכנה על הצד הטוב ביותר. גם אם זה אומר להחזיר ולעשות דברים פעמיים. אני יודע שבבא"ח אאלץ להתמודד עם הפרדוקס של המפקדים של איכות מול כמות ובשביל להצליח ליצור הכשרה איכותית ומצוינות עליי לבחור על מה אני צריך לוותר כדי לעשות את מה שאני עושה באותו הרגע על הצד הטוב ביותר. כמו שאמא ואבא אמרו לי מאז שאני ילד: "מה שאצה עושה באותו הרגע זה הדבר הכי חשוב," מרמת המסדר וקשירת השרוכים בבוקר ועד לביצוע תרפ"ל רטוב בשטח בנוי הכל חייב להיות על הצד הטוב ביותר ומה שנכשל יקרה שוב.
קווים אדומים?
המונח קווים אדומים בעיני הוא מונח מורכב. משום שאין דין מקרה שקרה לבן אדם אחד כמו אותו מקרה בדיוק לבן אדם אחר. אירועים צריכים להבחן לגופם. וקוו אדום מסמל שאי אפשר לעבור ממנו על סדר היום.
לכן הקו האדום היחיד שינחה אותי הוא הפרת האמון. המונח מבחינתי חייב להישאר מופשט ולא מדויק כי כל מקרה צריך להבחן לגופו ובמידה ונשבר האמון בתוך המערכת שלי עליי יהיה לעצור את סדר היום ולבדוק לעמוק את האירוע ולקבל החלטות להמשך. אירועים כאלו יכולים להיות כשמפקד משקר לי, כשחייל משתמש בסמים או כשחייל נוסע שיכור בזמן חופשה. כל אלו הם דוגמאות למקרים בהם האמון נשבר ונוצר סדק במערכת היחסים הפנים פלוגתית ועלי לראות אם לסדק יש פוטנציאל להתרחב וליצור שסע או שזה דבר שיכול להתאחות מעצמו ואולי להשאיר צלקת שאפשר ללמוד ממנה.
מה ייחשב בעיני הצלחה בתפקיד? בתפקיד הראשון שאבצע כמ"פ הכשרות ההצלחה שלי בתפקיד תימדד בעיניי שני אופנים. הראשון, יהיה רמת המקצועיות והנכונות של הצוותים שלי כשיעלו לפלוגות פ 10ח 20וע 30לצאת לקרב ולתת מעצמם. אדע את זה רק בזכות מפקדי הפלוגות האלו כשיקבלו את הצוותים האלה אליהם. המדד השני שיהיה לי להצלחת התפקיד היא מניעת יריבות שלילית בין הצוותים והבנה שכולנו יחידה אחת חזקה יותר ומוכנה יותר ללחימה ביחד מאשר לחוד והצלחה שלי בתפקיד תהיה ההבנה הזאת אצל הלוחמים שלי.
בתפקידים הבאים הצלחה בתפקיד תהיה רמת הלכידות הפלוגתית סביב המשימות וההבנה ההדדית בפלוגה כי המשימה, כל משימה שלא תהיה, היא של כולנו כפלוגה ואנחנו ננצח אותה יחד.
פרק 3: הפלוגה במטיבה
הפלוגה שלי במיטבה תהיה הבית של הצוותים שלי. המקום אליו החיילים שלי מגיעים ביום ראשון בבוקר ומוכנים לעבוד. הפלוגה שלי תרצה לעבוד לבד כי הרצון להיות מוכנים למלחמה יבוא מבפנים. כשהפלוגה שלי תהיה במיטבה הלוחמים שלי ירצו ללמוד וירצו להיות הלוחמים הטובים ביותר שהם יכולים להיות והצוותים הטובים ביותר במוכנות למלחמה.
אני חושב שכשיש את ההנעה הפנימית אצל הלוחמים הפלוגה תהיה באמת במיטבה וכל מה שיהיה עלי לעשות הוא לנווט את הפלוגה שלי בצורה הנכונה למלחמה. כי ההנעה תהיה פנימית. כשהפלוגה שלי תהיה במיטבה המפק"צים שלי ירצו ליזום ולעשות יותר. המפקצ"ים שלי ירצו להיות עצמאיים ולעבוד עם הצוות אבל גם ירצו לקבל חניכה ממני.
הפלוגה שלי במיטבה תהיה מוכנה לתת מעצמה אבל גם תקבל פידבקים מהסביבה שיניעו אותה מתוך הבנה שלעבודה הקשה יש תוצאות והערכה בסביבה.
מבחינה ארגונית המפקצ"ים בפלוגה שלי יהיו הבסיס, ההבנה שהם ה"מנוע" של הצוות ושל הפלוגה, הם ירצו ליזום אימונים ופעילויות וירצו להיות עם החיילים שלהם ולפקד עליהם מתוך הצוות ולא מלמעלה. כשהמפק"צים יהיו המנוע הסגן שלי ואני נוכל לנווט את הפלוגה ברמה המקצועית והערכית באמצעות חניכה ובקרה איכותית ולאור הערכים המובילים שלי בפלוגה.
אני יודע שבשביל להגיע למצב האידיאלי במטאפורה שלי אני אצטרך להיות גם המנוע וגם ההגה בשלבים הראשונים עד שתיווצר אותה תחושת לכידות שאני מצפה שתהיה בפלוגה שלי.
פרק 4: תוכנית למימוש החותם האישי בפלוגתי
שגרה:
פורום מוביל: הפורום המוביל של הפלוגה שלי כולל אותי את שלושת המפק"צים , את הרס"פ ואת הסמ"פ. ונמצא בנוכחות הקמב"ץ הפלוגתי והחופ"ל. את ישיבות הפורום המוביל אני מוביל בתוכן בניהול זמנים ומשימות של הקמב"ץ ואני או הסמ"פ בהיעדרי מסכם. הישיבות קורות אחת ליום לישיבות קצרות של חירום ולוז ליום למחרת ופעם בשבוע לישיבות ארוכות הכוללות:
בקשות יציאה ושליטה בכוח אדם- אישור שלי בהתחלה ולאט משחרר ריכוז של הקמב"ץ
בעיות ופתרונות מתוך המפק"צים
ודוח מצב צוות: הכולל מצב מקצועי בהתאם לשבוע, מצב אנושי ובעיות פרט תש וכו' ורפואי מצב ופתרונות של החופ"ל.
שגרה שותפת: אני מתכוון לחייב את כלל המפקדים בכל יום שישנים בו בבסיס להתקלח לפני השינה לא משנה באיזה שעה. כמו כן, מ"כים ישנים כמו החיילים מיד אחרי סוף שעת ט"ש בבא"ח וקמים כשצריך להעיר את החיילים. הם לא צריכים לישון פחות מזה, נדרש מהם לתפקד כמעט כמוהם ועל כן שעות השינה שלהם חשובות לא פחות.
אישור לו"ז: בשלבים המאוחרים של ההכשרה אשאף להגביר את עצמאות המפק"צ על ידי תכנון והוצאת שבוע אימון עצמאי. לצורך כך אכין מערכת הכנות שתתחיל כבר בבא"ח ותסתיים באישור לו"ז שבועי פרטני שכל מפק"צ מכין ביום חמישי של כל שבוע.
לו"ז פלוגתי ולו"ז אישי: הלו"ז שלי יהיה פתוח בטלפונים באפליקציית גוגל קאלנדר כדי לאפשר למפקצים שלי לראות אותו ולעמוד בו כמו כן, אאשר להם לערוך אותו וכל מפק"צ יוסיף את הלו"ז של הצוות שלו בצבע אחר כדי שאוכל בעצמי לשלוט בזה.
לבחון קבוצת ווטסאפ סגורה לתגובות שלי עם ההורים לעדכונים לברר עם מ"פים עכשיו.
אפטרים: בשאיפה להמצא תמיד כמה שיותר זמן עם הפלוגה אבל אפטר למעשה הוא מדד להצלחה מבחינתי כי אפטר היא זכות שאני מנצל רק כאשר עמדתי בתנאים ההכרחיים להתממשותה:
מתאפשר מבחינת לו"ז אישי פלוגתי יחידתי או מגמתי
אין אימון בסד"כ פלוגתי כלומר שלושה צוותים בשטח בתרגילים רטובים למשל
אני בהכרח בזמינות מלאה: טלפון על רעש ואיתי
אני שולט בלו"ז הפלוגתי גם כשאני לא שם
הסמ"פ שלי מפקד במקומי ומעדכן אותי באירועים חריגים
דוגמא אישית- איפה שישנים החיילים אני ישן כל עוד אני נמצא בשטח ולא בלוז אחר אני ישן בשטח יחד עם כל הסגל, כשהחיילים על ווסט המפקדים על ווסט. אין מצב שמפק"צ הולך עם משקל נמוך יותר מהחיילים שלו בצוות.
מקצוע צבאי:
המקצוע הצבאי של הלוחמים שלי מתחלק לשלושה חלקים, כושר קרבי, קליעה, שדאות, ויכולת קליעה ושליטה באמל"ח.
כושר קרבי: הכושר הקרבי של הלוחם ימדד ביכולת הפיזית שלו ללכת למרחקים ארוכים ולסחוב משקלים. המדדים יהיו בוחן הבראור התקופתי בסטנדארטים של הסיירת, הכוללים לחיצות חזה, סקאווטים, דאדליפט, ריצת 3000וספרינטים. ומדד נוסף יהיה בחני המסלול בבא"ח ובחני הצוות בבית ליד שמודדים ריצה עם משקלים. כדי להגיע לרמה הנדרשת אדרוש מספר נהלים לביצוע בפלוגה שלי.
אימון פלוגתי לפני כל יציאה הביתה- חיזוק הלכידות הפלוגתית קורה על חולצות פלוגתיות בהכרח! אימון משתנה יכול להיות ריצת נפח ויכול להיות אימון פונקציונאלי במתקנים של היחידה או הבאח בתחנות.
דרישה לביצוע לפחות שלושה אימונים צוותיים בשבוע כאשר אחד מהם הוא אימון והשניים האחרים אימוני כוח.
הורדת ציוד אימונים באופן קבוע לשטח, משקולות פלוגתיות, מוטות ומתח נייד יורד באופן קבוע לכל שבוע שטח ונמצא באופן מסודר בתכנון המאהל השבועי.
מסעות דו שבועיים- במהלך המסלול אחת לשבועיים הפלוגה תצא למסע שיכלול אלונקות ועליה להר משתנה בכל שבוע- ליצור תוכנית מסודרת.
מעקב פציעות אצל החופ"ל ובקרה דו שבועית שלי על המעקב.
שדאות: יכולות השדאות אצל הלוחם ימדדו בשפה המשותפת ביכולת ההליכה והעבודה החשוכה עם אמר"לים, הבנת הסימנים המוסכמים, יכולות הניווט וההתמצאות ורמת הציוד והשפצור של הלוחם. מסדרי ציוד ושפצור שלי לפני שבועות משמעותיים: שדאות, שבוע כיתה, שבוע צוות, מסכמים, וכו.' מעבר פרטני שלי על הציוד לרמת אורך השפצור, הבנת השפה המשותפת בצוות והאורגניות. חתירה לאמר"לים לצוותים כמה שיותר מוקדם ובקרה על עבודה מלאה עם אמר"לים.
הישג נדרש כלל הפלוגה מוסמכת לניווט בדד גם על חשבון תכנים אחרים. לכל לוחם לפחות ארבעה ניווטי בדד לנווטים עשרה.
חניכה שלי לרמת המ"כ בשבועות יסוד בהכשרה.
קליעה: שבוע המקצועות בבאח זה השבוע שהופך את הצוות ליחידה אורגאנית מאותו השבוע ואילך על הלוחם להתמקצע במקצועו האישי ובמקצוע הצוותי
בחני מקצוע על כלל הכלים אחת ללבנה בהכשרה: אימון מתקדם, לוחם חי"ר מובחר, צוות חי"ר מובחר, מסכמים.
המקצוע הצוותי כבר בהכשרה, בשלב צוות חי"ר מובחר יהיה עלי לשים דגש על יעוד הצוות ולבחון את השבועות על פי ייעוד הצוותים ומוכנות המפקדים לביצוע.
ביצוע הכנה מקצועית של המפק"צ ברמה לפיקוד על צוות חבלה, רתק, חוד או לת"ק כבר בשלבים המוקדים של ההכשרה מהמעבר מהבאח למסלול על ידי גורמים מקצועיים ביחידה, או מבחוץ. בעלי תפקידים בפלוגה שלי:
סמ"פ- איש הסוד שלי, האיש שאני הכי סומך עליו בפלוגה האינטרס שלי חייב להיות האינטרס שלו ואני צריך שהוא ישלים אותי בנקודות שאני חלש בהן, כמו סדר וארגון ויצירת אווירה טובה בפלוגה מעבר לשגרת האימונים של הפלוגה שכוללת באחריותו את הבטיחות, האמל"ח והפיקוד על המפל"ג. יצא לאפטר במידת הצורך גם וחייב להיות חבר טוב שלי.
מפק"צ- לבנת היסוד בהכשרה האיש שצריך הכי הרבה תשומת לב ממני אני מצפה שידע ליזום שירצה לראות את הצוות שלו מקדימה שיהיה תחרותי אבל יצור אווירה טובה בין כלל המפקצ"ים.
המנוע של הפלוגה.
רס"פ- מפקד המפל"ג וחלק בלתי נפרד מהפורום המוביל, הוא חלק אינטגראלי מסיורי השטח ומההכנות לשבוע אימונים. ידאג למפלג בתפוקה מלאה לטובת הפלוגה ויצור אווירה טובה בסגל. מ"כים וסמלים- החונכים הקרובים ביותר לחיילים שלי והגשר ביניהם לבין הסגל מצפה שהפיקוד להם יהיה ממש מתוך הצוות יבינו את הצרכים שלהם ויחזקו את האמון בשרשרת הפלוגתית. יציפו בעיות ויהיו אמיצים מספיק לפקד על החיילים לכל אורך ההכשרה. קמב"ץ- לשאוף שיהיה לי תמיד גם במסלול. יהיה הבקרה שלי לקיום והתממשות הלוז הפלוגתי. המסדר הארגוני הפלוגתי שלי.
כלל האנשים ברשימה הזאת יהיו המסייעים הישירים להתממשות החותם האישי ומשימתי היא משימתם ההבנה הזו היא קריטית והיא תהיה המדד להצלחה.
מפק"צ- לבנת היסוד בהכשרה האיש שצריך הכי הרבה תשומת לב ממני אני מצפה שידע ליזום שירצה לראות את הצוות שלו מקדימה שיהיה תחרותי אבל יצור אווירה טובה בין כלל המפקצ"ים. המנוע של הפלוגה.
מפקדי הצוותים נדרשים להיות:
אחראים: מבינים את האחריות שלהם לאנשים וההבנה שמשימה של הצוות שלהם היא משימה שלהם והיא לא יכולה ליפול. ישאפו לקבל אחריות ולא לברוח מאחריות ויבינו שהווירה בתוך הפלוגה היא בהרבה מובנים באחריותם.
מצוינים: ישאפו להיות ראשונים ומצויינים בהכל. יעריכו ויכבדו הישגים ויקדמו מצויינות בצוותים שלהם. ידעו להצביע על החולשות שלהם ושל הצוותים שלהם בצורה חיובית. וישאפו תמיד לתקן אותם ולהצליח להשתפר. הרצון להיות טובים יותר ממוקדם חייב לבעור בהם כל הזמן.
יוזמים: יציעו פתרונות לבעיות וידחפו ליישומם.
מקצוענים: יעמיקו, יתרגלו, יהיו מוכנים לקבל ביקורת וילמדו מהסביבה כל הזמן.
שאלות לראיון:
פרטים אישיים.
מה אתה רוצה לעשות?
למה אתה צריך להיות מפק"צ בהכשרה?
מה החולשות שלך?
סיטואציה: חוזרים מהבית כולם חזרו ואתה רואה שאחד החברה שלך לא הגיע, לא עונה לטלפון גם, במהלך השבוע הוא נראה סבבה לגמרי מבסוט על הצוות והגיבוש אבל הבנת שהוא מטופל ת"ש לא בדיוק עדיין ירדת לעומק הדברים. אתה מנסה לתפוס אותי אני לא זמין, וגם לא הסמ"פ הצוות ואתה עומדים בתחנה בלהבים מה אתה עושה?
סיטואציה: הצוות שלך מעולה בכושר לפי מה שגם אתה הגדרת לעצמך, אתה עף על החברה שלך חוץ משניים שהם חיילים מעולים, מאוד מחוברים חברתית אבל רצים לאט רצח וזה דופק את הצוות בתוצאות והכל ותכלס זה שהם מהמובילים בצוות זה גם משפיע למטה בכל מה שקשור לכושר גופני איך אתה מתמודד עם זה.
יום ראשון
הגענו לסלובניה וגשם מפתיע עם חום של תחילת האביב בארץ הפתיע אותנו. הנופים פה שונים מהארץ בטירוף, הגבהים קיצוניים יותר כמו מלא הרי חרמון מקיפים את נמל התעופה. מסביב הכל ירוק והתמונה מאוד פסטורלית. כשמתחילים לנסוע טיפה ומסתכלים החוצה רואים את עצי המחטים והיערות של אירופה שבאופן מיידי מחזירים אותך לחשוב על מה שכל יהודי חושב באירופה בשלב מסויים, אבל בשלב הזה המחשבה יחסית מעורפלת ומלווה בשאלות כמו ״יואו איך הסתדרו פה ואולי גם איך נלחמים ביערות?
בינתיים הגענו למלון ויש איזו שמועה שאולי ידחו את הצניחה ביום אחד בגלל מזג האוויר החריג יחסית והרוחות שעלולות להתחזק מחר בבוקר.
שיחת אלוף:
· השואה הראשונה של העם היהודי התחילה עוד במצריים והזיכרון שיש לנו מזה נשכח כמעט. יחד עם זאת את הזיכרון לשואה הראשונה שלנו אנחנו חוגגים בליל הסדר- שמחה.
· חורבן הבית, גם כאן אנחנו לא מדברים הרבה על הזיכרון, מעלים את ערך האחדות, קבלת האחר ואמנים יש צום אבל אין זה באמת יום זיכרון.
· השואה בת זמנינו עודנה עם פרצוף ושם, ולנו יש מחויבות לזכור כי אנחנו אלו למעשה שאמורים לעצב את הסמלים שיזכרו בהמשך לדורות. אנחנו במידה מסוימת כמו דור המדבר, זוכרים את האנשים בשמות אבל לזיכרון שלנו פנים ודרכים משלו.
· מילות השיר היום – מירי וסטרייך על סבא אריה שסירב לשבת בבורות הבכי וללכת מזרחה למקום הראוי יותר.
״הזיכרון מעוצב באמצעות השכחה בדומה לאופן שבו מעוצב קו החוף על ידי הים״ (מרק אוז׳ה)
· שיחה על ניסוח היזכור אחרי קרב תל חי שנועד לעצב אטוס ולא רק את זיו העלומים. הניסוח הזה התקבע בתור היזכור הנוכחי של צה״ל.
· שלושת ערכים המרכזיים שסביבם אנו יוצאים אל המסע:
חמדת הגבורה
קדושת הרצון
ומסירות הנפש
· הנביא יחזקאל מציג סוג זיכרון של גב זקוף ״ האנק דם, מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה שפם…״
· אנצו סירני- ״דע לך רק מי שרוצה למות מת!״
· ציטוטים של צנחני הישוב בעיקבות הזיכרון הגבורה והגאווה, וייס, סירני, פלגי וכו׳
· מטרות המסע:
אימון ערכי
חייהם שבזיכרו
ערכים שהיו ועודם
עבר. הווה. עתיד
יחיד ויחידה
״כל צנחנן הוא כבודו של החייל כל צנחנן הוא החייל כולו״
אחרי שיחה עם האלוף התפצלנו לצוותים ודיברנו על הציפיות של כל אחד מהמסע. השיחה עלתה לי כמה זוייוץ הסתכלות שונות אבל דומות שעתידות להשפיע על המסע בשבילי.
· היהודי הגלותי- על שום מה? האם באמת היינו ככה למה? מה גרם לגויים לראות בנו את זה באופן כל כך גורף והחשיבות האדירה שיש למעשי גבורה יהודיים בתוך זה.
· ט׳ באב- יום אבל לאומי ובכלל לא דתי הרי שהחורבן הבית החלה הגלות והוא מייצג את התאריך לאירועים רעים כמו גירוש ספרד, פרעות אנגליה, חורבן הבית וניסיון של בגין גם ליום השואה. (שמחה גולדין).
· ״אשרי הגפרור שנדלק והצית להבות״ (חנה סנש) במשפט שגורם לך לחשוב איך בגלגול אחד אנחנו הלהבה ובגלגול אחר אנחנו הגפרור והמסע הזה הוא החיבור בין הגלגולים.
· ״אנחנו לא רוצים לחזור לשם כדי לראות את הדברים הנוראים והזוועות ולהרגיש כאילו שזה שלנו שוב, אנחנו רוצים להגיע ולזכור בגב זקוף, חזה נפוח וגאה להבין מאיפה בנו איפה אנחנו נמצאים ולהסתכל קדימה״ כדברי הנביא יחזקאל.
יום ב׳: מתרגשים, רוח והליכה ביערות
קמנו מוקדם ממש ונסענו לבסיס הסלובני נקשרנו והיה ממש מרגש האמת נראינו טוב הגיעו כתבים ובהתחלה מזג האוויר היה מעולה. נשארנו במסלול טיסה יחסית הרבה זמן ולאט לאט הרוח התחזקה. בשלב מסוים ממש לפני העליה למטוסים המח״ט כינס את כולם ולעיני הכתבים הודיע על דחיית הקפיצה למחר. האווירה הייתה די מבאסת למען האמת, בעיקר כי כבר רצינו לקפוץ. אז עלינו חזרה על האוטובוסים ונסענו התחלנו לנסוע לעיירה ״מטליקה״, להרצאות, תרגיל תכנון ונסיעה לעירה קרובה בשם דראגה שחנה סנש חברה עליה במהלך מסעה.
לפני שהגענו למטליקה עצרנו באנדרטה בצורת מטוס דקוטה. גדעון שמחה וברוך קצין החינוך שהצטרף אלינו סיפרו לנו את מעשיהם של הפרטיזנים של טיטו .כרקע לסיפורם גם של הצנחנים ושל מסעינו.
הפרטיזנים בסלובניה:
בתור הקדמה חשוב לציין שיוגוסלביה התמודדה בתוך עצמה בזמן מלחמת העולם השניה עם מספר משברי זהות. הסרבים, הקרואטים, הגרמניים ששלטו באיזור הצפוני (בסלובניה) היהודים והצוענים. האויבים בעיניי כל קבוצה היו שונים ובאיזור סלובניה הפרטיזנים של טיטו התקיימו באמצעות הרוסים ואחר כך מהאנגלים. האנגלים מבינים שיש להם אינטרס משותף עם הקומוניסטים של טיטו שהרעיון המאחד שלהם היה האויב הנאצי ועל כן הבריטים סמכו עליו ובחרו להלחם בנאצים ביוגוסלביה באמצעות טיטו והפרטיזנים. מערכת היחסים הייתה שהבריטים מספקים ציוד והפרטיזנים לוחמים. צנחני הישוב שצנחו עם הבריטים חברו אליהם בעיירות הסמוכות ליערות.
הפרטיזנים נעו בתנועות בסדר פלוגתי בהתחלה ולאט לאט הם גדלו. הם לבשו כל סוג מדים שהתאפשר להם החל ממדי אס אס מדים בריטים ורוסיים והדבר המאחד היה כובע עם כוכב אדום במרכז. הפרטיזנים בעיקר הסתדרו, אכלו מה שבא ליד מהחקלאים (שלא חסר פה), ישנו ושהו בסביבות הכפרים ויצרו להם תנאים נוחים. הבעיה הייתה שאסור היה להם להישאר בכפרים לזמן ממושך כי התושבים לעיתים קרובות מידי שיתפה פעולה עם הנאצים והיו מסגירים אותם.
השינוע באירופה בזמנו המלחמה היה על בסיס מסילות ברזל דרישתו את אירופה, על כן המשימות של הפרטיזנים היו בעיקר לפוצץ את המסילות, ובכך לעכב את התמרון הגרמני.
גדעון הקריא בשלב הזה קטע מספר המציג את התרגולות של הפצצת מסילות ברזל.
התחלנו ללכת, ביער לכיוון דראגה. ההליכה ברוחה כאילו יצרה את התחושה שמתאר פלגי בספר בהליכותיו עם הפרטיזנים, הבנו את אורך החיים הפרטיזני שחוו הצנחנים, חוסר הוודאות האיום שהופך למשימות מורכבות באפס אנשים מוכרים וחיבור אליהם.
במהלך ההליכה וההערכות, עלו כמה שאלות מעניינות שתפסו את תשומת ליבי, מה גרם לפרטיזנים להסתער הרי שבספר אנשים מול אש ובמחקרים נוספים מוצגת כי הסיבה העיקרית להיותם בחברת אנשים שסומכים אליהם, אחים, משפחה, וכבוד. הסיבות שלהם היו אחרות, השליחות, המחוייבות, ההתמודדות עם אנשים שלוחמים לצידם שחלקם הגדול אנטישמי בעצמו. במהלך המסע ביער דורון אלמוג וצור גולדין דיברו על סביבותיהם שלהם, שניהם איבדו אחים בקרב ושניהם הציגו את התחושות הקשות שאין איש בעולם שיכול להבין אותם כשהם מרגישים אשמים במידה מסויימת כאשר שניהם לחמו באותה המלחמה במרחק קרוב או רחוק אך בתחושת אחריות ברורה אחד לשני ופתאום השליחות נהייתה אישית. המשפחה הפכה להיות המרכז יותר מהכל וזה היה הגורם המחברת צנחני הישוב ברובם גדלו באירופה והשאירו משפחות מאחור באזור יוגוסלביה והונגריה שחלקם הגדול נספה במחנות והשליחות שלהם הייתה היציאה לשחרר אותם ואת היהודים שנשארו מאחור. הרבה מחשבות עלו במהלך היום, הוויתור והדחייה של הצניחה, החיים בכפרים של הפרטיזנים, והשיחות של דורון וצור היו משמעותיות מאוד עבורי. אחרי ההליכה ביערות המשכנו לסמיץ׳ עיירה סמוכה ושם התבצע טקס פתיחה למסע בסלובניה, נועם קובנר, הנכד של אבא קובנר נאם נאום מרגש בעקבות סבו וסבתו שלחמו עם הפרטיזנים ולאחר מכן חזרנו למלון.
בטקס שרנו את שיר הרעות והבית שלפני האחרון בשיר תפס את תשומת ליבי,
הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.
יום שלישי: בסוף צונחים
אחרי אתמול, התחושות היו מעורבות, חיכינו ורצינו לצנוח, אפשר לומר שהתחושה הייתה גורפת לכל המשלחת כאחד. באמת בשעה חמש וחצי בבוקר כבר הגענו לשדה התעופה של הבסיס הסלובני ובשעה שבע לכל היותר (אני לא בדיוק יודע כי הורדנו שעונים), עלינו למטוסים.
בספר 'רוח גדולה באה' של יואל פלגי הוא מתאר במדויק את התחושות שצנחן שצנח צניחות ספורות לפני כן מרגיש ועל כן אצטט: ״איש לא רצה להודות שליבו הולם, היינו חיוורים כסיד. הרגשתי את עצמי ברע. צמרמורת הרעידה את ידי ואת שיני. הבזיקה בי המחשבה: אולי אגיד למדריך כי חולה אני ואקפוץ מחר? אך לא. אי אפשר.מוכרחים לקפוץ״. אומנם צמרמורת אינה תקפה את גופי על המטוס, אבל בהחלט ההתרגשות הייתה בשיאה, ובאוויר היה שילוב רגשות מוזר שבין שמחה, התרגשות וחששות. כשמגיע הרגע שאתה עומד על הרגליים אתה מתרגש יותר הסתכלתי למטה והנוף היה משוגע.
בהתחלה פשוט נהנתי ממנו הרים פרוסים אל מולי ויערות מכסים אותם צפופים מלמטה ועד לפסגה, המון שטחים חקלאיים והמון כפרים, אירופה. ואז האור הירוק וקופצים. באוויר הצלחתי לחשוב על יואל בספר, על חנה סנש, על דן לנר ועל שלושים וארבעת האחרים שהיו שם במקום שהוא בין בית לגיהנום באותה תקופה בשבילם, בלי שום תחושה אחרת בליבם מלבד שליחות ציונית. חשבתי עליהם כלוחם וכקצין, איך מסתדרים, איך נלחמים ואיך ברגע משקל המשימה נהיה כבד ממשקל המצנח. אני גאה, אני זוכר אותם בגאווה והרגשתי את השליחות בצניחה. אם עד עכשיו היו לי ספקות אם צריך לעשות את זה או לא עכשיו התשובה היא חד משמעית. צריך. חייב. ולא רק פעם אחת ככל שניתן, אין דרך אחרת בעיני שהגיבורים שלנו ירצו שנזכור אותם. בתור התחלה חשוב שלא נשכח אבל בזכרון נעמוד זקופים וגאים כי בחמדת הגבורה וקדושת הרצון הם סיכנו את חייהם ואנחנו ממשיכיהם כל עוד אנחנו לובשים מדים.
נחתי, הגעתי והתרגשתי יחד עם שאר המשלחת על הקרקע, באמת קצת מוזר לחשוב על זה איך התחושות של כולם היו זהות בלי לומר הרבה.
עמדנו בטקס וקיבלנו כנפיים חדשות ויפות ומשם ממשיכים לקרואטיה. התחנה הראשונה שהגענו אליה בקרואטיה הייתה גדת נהר הסווה בסמוך לעיירה אוברובו שקרובה יחסית לזאגרב. על פי המסלול של חנה סנש אחרי מסע של חודש עם הפרטיזנים הם הגיעו שם. במהלך המסע הם חנה מבינה יחד עם שאר הצנחנים שהנאצים פלשו להונגריה והמשימה היהודית שלהם הופכת מורכבת יותר ואולי על הגבול הבלתי אפשרית. כשהתחילו לדבר איתי על המשימה היהודית ניגשתי לאחד ״מחכמי המשלחת״ בשם אוריאל על סיפור המשימות של צנחני הישוב. במסגרות השיחה הגענו לתובנה שבעצם היו להם שלוש משימות במקביל, המשימה הבריטית, שהשתמשו בכוחות הפרטיזנים כדי לשנע מכשירי קשר שהיו על גבם של צנחני הישוב במטרה להגיע לנקודות מרכזיות בהתקדמות של צבאות בעלות הברית שהפעילו וממנו את צבא הפרטיזנים של טיטו. במקביל, הפרטיזנים של טיטו שנהנו מהציוד והכסף הבריטי, נלחמו בכוחות הנאצים ביוגוסלביה והאינטרס שלהם היה לשמר את המימון של צבאות הברית על ידי כך שהם ילחמו בשבילם באזור. המשימה השלישית ואולי המרשימה ביותר היא המשימה שקיבלו הצנחנים מהסוכנות היהודית והייתה למעשה אותו הגפרור שהצית להבות שעליו דיברה חנה סנש. המשימה היהודית הייתה לחבור לאוכלוסיות שעוד אפשר להציל באירופה כמו האוכלוסיה בהונגריה ולסייע להם במאבק נגד הנאצים ובבריחה מאוחר יותר לנאצים. המשימה היהודית הייתה סודית ומורכבת אך לא מעט צנחנים הצליחו לבצעה ביניהם למשל דן לנר שסייע במאבק היהודים ולארגון הבריחה באירופה מאוחר יותר עד שחזר לארץ.
בחזרה לסיפור של חנה. על גדת נהר הסאווה, ניהלה חנה ויכוח עם שאר צנחני הישוב שהיו איתה, אבבא ברדיצ׳ב וראובן דפני לגבי חציית הנהר וחתירה למגע לכיוון הקהילה היהודית בבודפשט. חנה שהייתה חדורת מטרה להגיע אמרה שלמרות הפלישה הנאצית להונגריה הדבקות במשימה הייתה נר לרגליה ובער בה הרצון להשלימה. מנגד בהנהגת ראובן דפני הדעה הייתה שמסוכן מידי לחצות את הנחל בעת הזאת ועל כן בשלב הזה יש להשאר עם הפרטיזנים ולסייע למאמצי הלחימה בהמשך. בסוף הויכוח הוחלט שחנה תחצה עם קבוצה מצומצת של אנשים שתמכו בדעתה אך לאחר החציה התברר שראובן דפני צדק וחנה סנש נתפסת ונאסרת על ידי הכוחות הנאצים.
כך נגמר לנו היום השני, עברנו בראש את המעבר מצניחה למשימה יחד עם צנחני הישוב וסיימנו את היום בזאגרב.
יום רביעי, קרואטיה: שואה, הכחשה ופוליטקה
אתחיל את התיאור על קרואטיה של יום רביעי בתחושות מעורבות, באופן אישי הרגשתי שאני בובה במשחק של יחסים דיפלומטיים ואינטרסים לאומיים שאת רובם אני לא מבין. את היום התחלנו בבוקר באחת האנדרטאות באוקראינה לזכר קורבנות מלחמת העולם השניה ומשם המשכנו למחנה ההשמדה יסאנובץ׳. בדרך, קראתי קטעים מהספר גיהנום ושמו יסאנובץ שנכתב על ידי אחד השורדים האמיצים מהמחנה הנורא. ראשית, בשביל להבין כמה נורא היה המחנה חשוב להבין את מצבה של קרואטיה העצמאית בזמן המלחמה. קרואטיה, שהייתה המדינה היחידה ביוגוסלביה שבאופן עצמאי הייתה בברית עפ המפלגה הנאצית, נשלטה על ידי מפלגת האוסטשה הקרואטית שבדעותיהם הייתה מקבילה למפלגה הנאצית והייתה מעין שליחה שלה בקרואטיה העצמאית. ההבדלים המרכזיים בינה לבין המפלגה הנאצית הייתה שהנאצים הגדירו את היהודים כאויב עיקרי בזמן שהאוסטשה הגדירו את הסרבים כאויבים העיקריים שלהם ומטרתם הייתה להרוג אותם ולטהר את אדמה קרואטיה מהרוב הסלאבי שהיה שם. במקביל, כדי לשמור על התמיכה של הנאצים במפלגה, וכי מוסר, רחמנות וטוב לב לא היו תכונות שאפיינו את הקרואטים גם היהודים בקרואטיה היו חלק בלתי נפרד מהשואה הנוראית שהיכתה גם שם. מחנה יסאנובץ הוא מחנה ריכוז קרואטי שהוקם עוד לפני ועידת ואנזה של הפתרון הסופי שבו הקרואטים רצחו והשמידו עמים בקנה מידה היסטורי ובדרכי מיתות אכזריות ומזעזעות שכולם מתוארות בספר. הזעזוע של שיטות הרצח נבע מסאדיזם קיצוני של הקרואטים שראו ברצח מעיון ספורט. לא אפרט כאן את השיטות המתוארות בספר ובתמונות אבל אסביר שאפילו המפלגה הנאצית בביקור במחנה ביקשו מה קרואטים למתן את השיטות שלהם כי זה קיצוני מידיי, אלו בחרו להתעלם ולהמשיך בשלהם כשלשני הצדדים היה נוח להעלים עין. היום, במחנה מוצג מוזיאון קטן ואנדרטה יחסית מרשימה לזכר פגיעות בפשעי האנושות, אך בעיה אחת מרכזית נשארת בעינה. הקרואטים היום, לא לגמרי. מוכנים לקחת אחריות על האירועים שקרו שם. לראיה אפשר היה לראות את זה במספרים של הקורבנות שהוצגו שם כאשר ביד ושם היום מדברים על מספר גבוהה פי חמש. יחד עם זאת, כחלק מהמסע מצטרפים אלינו קצינים מהצבאות המקומיים ומשיחה איתם אפשר היה להבין שהם כלל לא מכירים באמת מה היה שם ומעולם לא ביקרו שם. כך, פעם ראשונה בחיי נתקלתי בהכחשת שואה במובן מסויים. ומפה בהצטרפות שלל השגריר של ישראל בקרואטיה והקצונה הקרואטית אפשר היה לראות פוליטיקה בינלאומית במיטבה. אינני באמת יודע מה האינטרסים המשותפים לצבאות ולמדינות אך בטקסים ובשיחות שבין לבין הרגשנו את תחושת הכלים במשחק של פוליטיקאים הולכת ומתעצמת. האלוף מדבר ואומר באנגלית תודות ושבחים ובעברית דורש מאיתנו להיות חשדניים וביקורתיים. השגריר הישראלי בטקס, קורא בעברית באופן ברור ונחרץ על הכחשת השואה הקרואטית המתחוללות בקרואטיה ומסביר בעברית על כך שהוא קורא ללמד ולחנך את הקרואטים מחדש, בזמן שבאנגלית ממתנים לו את הנאום כדי לא לפגוע ברגשות הקרואטים. מהמחנה המשכנו לעיירה סמיץ׳ בצפון קרואטיה,שם תחושת הכלים במשחק הגיעה לשיא, הקרואטים חשפו אנדרטה לזכר חנה סנש בעיירה בזמן שאנחנו היינו תפאורה למופע התקשורתי בקרואטית שאת כולו. לא באמת הבנו. רק לאחר הטקס הספקנו במספר דקות להבין שבעיירה הזאת נחקרה לראשונה חנה סנש ואפילו שהינו בכלא האסירים הראשון בו היא נחקרה אך התחושה הייתה שאנחנו יודעים את זה רק בדרך אגב.
בסופו של דבר ביום רביעי, האירוע המשמעותי ביותר היה במחנה יסאנובץ אך בין לבין היינו בשני טקסים, בנסיעות ובאירוע תקשורתי מוזר שבהתחלה לא הבנו ממנו דבר והתחושות היו מעורבות. עכשיו אנחנו בדרך לבודפשט בדרך ליום האחרון במסע.
יום חמישי, בודפשט, שואה
קמנו ביום חמישי בבוקר לעיר אירופאית, קלאסית, טירות, כיכרות, הדנובה, פסלים ומבנים עתיקים. הסביבה פסטורלית ויפה, קל לדמיין פה את החיים של סנש ושל יהודים נוספים לפני המלחמה. חיים עשירים, מקובלים, ומתקדמים. בבוקר נסענו לבקר בבית הכנסת הגדול שמיד בכניסה לאולם המרשים מרגישים שהיהדות התהלכה בחזה נפוח בבודפשט.
הסיבוב בעיר גרם לנו בקלות להרגיש את התדרדרות מצבם של היהודים, חוסר האונים, ההמונים שנרצחו, מעשי הברחת היהודים מעוד גיהנום נאצי שנוצר בשנים האחרונות של המלחמה, ובסוף הרצח על הדנובה שהשאיר מאחוריו רק נעליים מברזל שצועקות הייתי פה וחייתי ואל תשכחו אותי. העמידה ליד הנעליים במדים היו הזיכרון הכי משמעותי שיכולנו להרגיש, איך מאחת מנקודות השפל בהיסטוריה של עמינו כמעט אל לידה מחדש.
הטקס שעשינו בבית הקברות היהודי בעיר אומנם התחיל כשאר הטקסים במהלך השבוע, אך נאומו של האלוף העביר בי צמרמורת, הרגשתי קצת אשם שנהניתי לזכור את הגבורה, אפילו התביישתי בחזה הנפוח שהיה לי אחרי הצניחה, כאילו שהזנחתי בזיכרון את הצלקת העמוקה הזו בעמינו. עם סוף הנאום המשכתי לחשוב איך ראוי לזכור ומה, הצלקת העמוקה שהשאירה לנו השואה חייבת להשאר מהדהדת בגופינו כיהודים גם בדורות הבאים, אך אסור לתת לה להכניס אותנו לבכי על מר גורלנו, כי קמנו, וכי נולדנו מחדש.
לא יכולתי לבקש סיום משמעותי יותר למסע הזה, אני גאה להיות יהודי במדינת ישראל, קציןבצה״ל וצנחן.
״אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלהבות שידעו לחדול בכבוד.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.