להיות לוחם זה להרוויח.
זה להרוויח משמעות,
זה להרוויח חיבור לארץ,
זה להרוויח חברים לחיים.
להיות לוחם בצנחנים זה פשוט לקחת את זה לקצה.
יצא לי הרבה פעמים לראות אנשים שבחרו במסלולים שונים.
תחושת השייכות והמחויבות שיש בשירות קרבי לא מוצאים
בשום מקום אחר.
אם לומר את האמת, את תחושת השליחות והמשמעות מרגישים בזיעה המשותפת מתחת לאלונקה או כשמורידים את הווסט אחרי שבוע משמעותי ומסתכלים לצדדים ורואים את האנשים שאיתם עברת את ההכשרה,אותם אנשים שממשיכים איתך מהרגע שהתגייסת ועד הסוף.
האנשים שנמצאים איתי הם באמת מלח הארץ והם צברו חוויות, חברים ואנשים והם עושים משימה שאין לה תחליף, כי אין תחליף ללוחמים בהגנה על מדינת ישראל.
חטיבת הצנחנים היא החטיבה שתעשה את המשימות המורכבות ביותר
והחשובות ביותר שצהל יעשה בפעם הבאה שיידרש לכך.
לשרת בחטיבה זו זכות גדולה ואם הייתי מתגייס מחדש הייתי בוחר בדיוק את אותו מסלול שירות.
אם אתם שואלים מה יצא לי מזה
אז היכולת להתמודד עם קושי ואתגרים, ההבנה איך דווקא
בתקופה שאנחנו לא מאוד מחוברים אחד לשני
דווקא כאן אנחנו בהכרח ביחד.
אני כמפקד:
מה מניע אותי להוביל אחרים ולפקד עליהם? מהיום שהגעתי לסיירת צנחנים ידעתי שאני רוצה לפקד,
ומהיום הראשון שפיקדתי על מסגרת בתור מ"כ הבנתי שהגעתי למקום שאני רוצה.
הפיקוד על לוחמים זה הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי בשירות הצבאי וזו הסיבה שאני רוצה להמשיך.
אני יודע שברמה האישית, אני חייב להרגיש שייך.
תחושת השייכות שאני רוצה שתהיה לי היא תחושת
השייכות למדינה שאני חיי בה וגדלתי בה, למשפחה
שלי, ליחידה שלי ולמסגרת שלי. הפיקוד על לוחמים
כשלעצמו מייצר לי את תחושת השייכות אותה אני
רוצה להרגיש בחיי. אני יודע שכדי שלי הייתה את
הזכות לחיות פה היה צריך אנשים שיקחו אחריות
ויהפכו חלומות קטנים למציאות, אני מאמין שזה גם
מה שמניע אותי לפקד, האחריות לשמור על הזכות הזו והיכולת ליצור מקום
של שייכות לאנשים שלי ולי בעצמי כדי שאוכל להשפיע ולעצב את
המציאות בעולם ובסביבה שאייצר לעצמי כמפקד.
מי המודלים שלי לחיקוי? אבא שלי, בן גוריון, א,' מ'
אבא שלי- המודל לחיקוי הראשון והחשוב ביותר
בעיניי מייצג יותר מהכל את המשפחה, הבחירות
שאבא שלי עשה בחיים תמיד היו עם החשיבה על
טובת המשפחה לפני הכל ואני מעריץ את זה. אבא שלי בן אדם צנוע ובאותה
נשימה משיג את הדברים שהוא רוצה וחולם עליהם וככה אני רוצה להיות, אבא שלי בן אדם אמיץ שלא
מפחד לגעת בכלום ולעמוד באומץ מול האתגרים הקשים ביותר בחיים.
אני חושב שהמשפחתיות, הענווה, והאומץ אלה
שלושת התכונות של אבא שלי שבאמת הופכות
אותו בשבילי למודל לחיקוי האידיאלי ומעבר לחיים
בצבא הוא גם האבא שאני שואף להיות לילדים שלי
יום אחד.
בן גוריון- אדם שהוא למעשה בעיניי הסמל לאומץ, האומץ לקבל החלטות, והאומץ להגשים חלומות.
בן גוריון לא פחד לצאת למלחמה בידיעה שימותו אלפי אנשים במלחמה כזו אך הבין שאין דרך אחרת.
בן גוריון הוא גם דוגמא בעיניי לאיש רוח שלומד מכל דבר וזו תכונה שאני מעריץ אצל אנשים ואצל מנהיגים.
א- המ"פ שלי בסיירת צנחנים לימד אותי את החשיבות בלהיות שייך למסגרת
ואת היכולת לדרוש מהאנשים שלי ובמקביל להיות חבר שלהם.
א׳ לימד אותי החשיבות של להיות חבר של הסגן שלך ושל הצוות שלך, הוא גם לימד אותי לדעת להכיר בחולשות שלי ולפעול מתוך חיזוק החוזקות
והשלמת החולשות דרך
אנשים אצלי שאצלם זו חוזקה.
מ' - לימד אותי את החשיבות שבפרטים הקטנים, חוסר פשרות ומקצוע מעל הכל.
ארבעת האנשים שציינתי הם הסיבה שאני רוצה להיות מפקד והם המפקד שאני רוצה להיות.
שייכות
"מהשנייה הראשונה הצוות שלי ואחר כך גם היחידה כולה הרגישו לי כמו בית.
העבודה קרוב לאנשים והמגע הוא שהבדיל בצורה משמעותית את השירות שלי בסיירת לשירות שלי בחיל הים.
אותה הקרבה הבין אישית גרמה לי לרצות להיות מפקד ולהניע אנשים מקרוב, מהבנה, מאהבה למקצוע ומהבנת החשיבות שלו".
ביקשו ממני לספר עליך...
איך מספרים על חבר שנפל?
לא מלמדים את זה באף שיעור בעולם.
ומה מספרים לקהל שלם שלא הכיר אותך ולא שמע עליך
אני מקווה שאעמוד במשימה בכבוד.
בצבא, כל אחד הופך לאחשלי
התמזל מזלי
ומכל האחים שפגשתי בצבא,
היה אחשלי אחד
שהפך להיות אח שלי באמת.
נפש תאומה.
וזה היה הודי.
הודי ואני הכרנו במסלול של
סיירת צנחנים,
נולדנו בהפרש של שלושה ימים,
יצאנו לקורס מכי"ם ביחד
בילינו יחד, טיילנו יחד ונקרענו מצחוק.
עברנו גם ימים קשים
תמיד יחד ואחד בשביל השני.
לקראת החתונה של הודי ויובל בקיץ האחרון, הזוג הכי יפה שראיתי,
ארגנו לו מסיבת רווקים, בסגנון שלנו, יומיים בהרי ירושליים.
אמצע אוגוסט, חום אימים, אבל בשביל הודי הייתי נוסע גם לירח
לקראת סיום המסלול כשכולנו רק רוצים לחזור למקלחת במלון,
נגשה אלינו אישה מבוגרת שנראתה קצת אבודה וביקשה עזרה.
בעודנו מתלבטים, הודי מיד התנדב לעזור לה.
בסבלנות וחושי על, ניסה להבין ממנה לאן היא רוצה להגיע.
ולמרות שהבין שזה ממש לא בדרך שלנו, ליווה אותה לאן שהייתה צריכה.
חצי שעה אחר כך, ראינו אותו מתנשף, נוטף זיעה, מלוכלך
נשען על הברכיים עם הידיים, מחייך חיוך ענק ובצחוק מתגלגל, אומר לנו
"אתם לא מאמינים לאן לקחתי אותה, היא בחיים לא הייתה מוצאת את זה"
זה היה הודי
הוא היה גיבור
לא רק כשהיה לו נשק, ומדים, ווסט
הוא היה האדם הנכון, במקום הנכון,
תמיד
היה לו מצפן ערכי
שאף פעם לא זייף
הוא לא פחד מאתגרים
וכל דבר שעשה, עשה בחדוות עשיה
ועם אושר ואהבה לסובבים אותו
היו לו כוחות על, כוחות אדירים.
לצערי, הכוחות האלה לא הספיקו להודי
והוא סיים את חייו מוקדם מידי, בגיל 27
כל התכנונים שלנו יחד כבר לא יקרו –
חלמנו על טיול לנפאל,
להרשם יחד לקורס משחק
ולהמשיך לכתוב מערכונים, כמו שתמיד עשינו.
ואני תוהה אם הגברת מירושלים שוב צריכה עזרה על השביל
ומחכה בתקווה להיתקל בעוד הודי
רק שהפעם, ההודי הזה לא ישוב.
לזכר רב סרן הוד שרייבמן
שנהרג בקרב פנים מול פני עם מחבלים בג'באליה
ב-26 בדצמבר 2024 כשהוא עומד בראש חייליו
יהי זכרו ברוך.
״יום ב׳: מתרגשים, רוח והליכה ביערות...
בטקס שרנו את שיר הרעות והבית שלפני
האחרון בשיר תפס את תשומת ליבי,
הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.
יום שלישי: בסוף צונחים
אחרי אתמול, התחושות היו מעורבות, חיכינו ורצינו לצנוח, אפשר לומר שהתחושה
הייתה גורפת לכל המשלחת כאחד. באמת בשעה חמש וחצי בבוקר כבר הגענו לשדה
התעופה של הבסיס הסלובני ובשעה שבע לכל היותר (אני לא בדיוק יודע כי הורדנו
שעונים), עלינו למטוסים.
בספר 'רוח גדולה באה' של יואל פלגי
הוא מתאר במדויק את התחושות שצנחן שצנח צניחות ספורות לפני כן מרגיש
ועל כן אצטט: ״איש לא רצה להודות שליבו הולם, היינו חיוורים כסיד.
הרגשתי את עצמי ברע. צמרמורת הרעידה את ידי ואת שיני. הבזיקה בי המחשבה: אולי אגיד למדריך כי חולה אני ואקפוץ מחר? אך לא. אי אפשר. מוכרחים לקפוץ״. אומנם צמרמורת אינה תקפה את גופי על המטוס, אבל בהחלט ההתרגשות הייתה בשיאה, ובאוויר היה שילוב רגשות מוזר שבין שמחה, התרגשות וחששות.
כשמגיע הרגע שאתה עומד על הרגליים אתה מתרגש יותר הסתכלתי למטה והנוף היה משוגע. בהתחלה פשוט נהנתי ממנו הרים פרוסים אל מולי ויערות מכסים אותם צפופים מלמטה ועד לפסגה, המון שטחים חקלאיים והמון כפרים, אירופה. ואז האור הירוק וקופצים. באוויר הצלחתי לחשוב על יואל בספר, על חנה סנש, על דן לנר ועל שלושים וארבעת האחרים שהיו שם במקום שהוא בין בית לגיהנום באותה תקופה בשבילם, בלי שום תחושה אחרת בליבם מלבד שליחות ציונית. חשבתי עליהם כלוחם וכקצין, איך מסתדרים, איך נלחמים ואיך ברגע משקל המשימה נהיה כבד ממשקל המצנח. אני גאה, אני זוכר אותם בגאווה והרגשתי את השליחות בצניחה. אם עד עכשיו היו לי ספקות אם צריך לעשות את זה או לא עכשיו התשובה היא חד משמעית. צריך. חייב. ולא רק פעם אחת ככל שניתן, אין דרך אחרת בעיני שהגיבורים שלנו ירצו שנזכור אותם.
בתור התחלה חשוב שלא נשכח אבל בזכרון נעמוד זקופים וגאים כי בחמדת הגבורה וקדושת הרצון הם סיכנו את חייהם ואנחנו ממשיכיהם כל עוד אנחנו לובשים מדים...
יום רביעי, קרואטיה: שואה, הכחשה ופוליטקה...
יום חמישי, בודפשט, שואה
קמנו ביום חמישי בבוקר לעיר אירופאית, קלאסית, טירות, כיכרות, הדנובה,
פסלים ומבנים עתיקים. הסביבה פסטורלית ויפה, קל לדמיין פה את החיים של
סנש ושל יהודים נוספים לפני המלחמה. חיים עשירים, מקובלים, ומתקדמים.
בבוקר נסענו לבקר בבית הכנסת הגדול שמיד בכניסה לאולם המרשים מרגישים
שהיהדות התהלכה בחזה נפוח בבודפשט.
הסיבוב בעיר גרם לנו בקלות להרגיש את התדרדרות מצבם של היהודים,
חוסר האונים, ההמונים שנרצחו, מעשי הברחת היהודים מעוד גיהנום נאצי
שנוצר בשנים האחרונות של המלחמה, ובסוף
הרצח על הדנובה שהשאיר מאחוריו
רק נעליים מברזל שצועקות הייתי פה
וחייתי ואל תשכחו אותי.
העמידה ליד הנעליים במדים היו הזיכרון
הכי משמעותי שיכולנו להרגיש,
איך מאחת מנקודות השפל בהיסטוריה
של עמינו כמעט אל לידה מחדש.
הטקס שעשינו בבית הקברות היהודי בעיר אומנם התחיל כשאר הטקסים במהלך השבוע, אך נאומו של האלוף העביר בי צמרמורת, הרגשתי קצת אשם שנהניתי לזכור את הגבורה, אפילו התביישתי בחזה הנפוח שהיה לי אחרי הצניחה, כאילו שהזנחתי בזיכרון את הצלקת העמוקה הזו בעמינו. עם סוף הנאום המשכתי לחשוב איך ראוי לזכור ומה, הצלקת העמוקה שהשאירה לנו השואה חייבת להשאר מהדהדת בגופינו כיהודים גם בדורות הבאים, אך אסור לתת לה להכניס אותנו לבכי על מר גורלנו, כי קמנו, וכי נולדנו מחדש. לא יכולתי לבקש סיום משמעותי יותר למסע הזה, אני גאה להיות יהודי במדינת ישראל, קצין בצה״ל וצנחן.
״אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלהבות שידעו לחדול בכבוד.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.״
