עדות חייל

רבים הם האנשים שככל שמתקדמים, נותנים לעצמם פטור מכל מיני מחויבויות קטנות, לכאורה בצדק
מכיוון שעוסקים בדברים גדולים, ועל כן אומרים לעצמם שטוב שהזמן שלהם יהיה מושקע רק בדברים
הגדולים, ואת הקטנים- שרייבמן היה אדם שההפך הוא הנכון אצלו. לא רק שהוא היה מיומן ומקצועי
במוסר העבודה שלו בדברים הגבוהים, אלא שגם את הדברים הכי קטנים הוא דאג לעשות הכי טוב.
הוא היה מהמפקדים שהסתכל בעיקר על ציר האחריות שגדלה עם הזמן, ופחות על ציר הזכויות
שגדלות גם הם עם הזמן והכל נבע מתודעת החיים שהייתה לו שליוותה אותו גם בשגרה, וגם בקרב-
ענווה.הוא ידע בדיוק מה החוזקות שלו ומה החולשות שלו. הוד ידע להגיד שהוא מסוגל לקחת פלוגה
שלימה על הכתפיים ולהוביל אותה בקרב ובד בבד לקחת את האחריות הגדולה של גידול דור ההמשך
של מפקדים לוחמים, במקביל לא הסתיר משום אדם את החולשות שלו. כי אין אדם בלי חולשות, ורק
אנשים שחיים בפנטזיה יכולים לשאוף להיפטר טוטאלית מחולשותיהם אך שרייבמן עם כל גדולותו, לא
היה גדול למרות החולשות שלו, אלא היה גדול בגלל החולשות שלו. הוא ידע לקחת כל כוח חיים, כל
תכונה, כל שריטה ולמנף בעזרתם את המפעל שבו עסק. הייתי חניך בקורס הראשון שלו כמ"פ ויצאנו
לתרפ״ל ראשון שהיה אמור לחתום את הפלוגה כפלוגה אורגנית שבמידת הצורך, תוכל לקפוץ לאירועים
או להיכנס ללחימה כפלוגה לוחמת לכל דבר ועניין. התרפ"ל לא הלך כזה חלק, והמג״ד רצה שנעשה עוד תרפ"ל כדי לדייק את הדברים. ובסוף אותו יום אמרו לנו ששרייבמן עושה שיחת פלוגה כסיכום לתרגיל שהיה.חשבתי לעצמי שמן הסתם שרייבמן יבוא לשיחה עם נקודות שלדעתו בגללן לא היה כזה מוצלח, ויראה לכולם את נקודות הכשל כדי שנלמד כפלוגה לפעם הבאה מה עשינו לא טוב ואת מה אנחנו צריכים לשפר. שרייבמן נכנס, ישב על כיסא, פתח מחברת ואמר בפשטות- ״יאללה דברו״ הוא קבע שיחת פלוגה לא כדי לומר לנו מה לא עשינו טוב או כדי לומר לנו שפקששנו ועכשיו בואו תראו מה אתם צריכים לשפר. הוא קבע שיחת פלוגה כדי לשמוע מכולם מה לדעתם הוא צריך לשפר בתור המפקד שמוביל את הפלוגה. באמת היה חשוב לו לדעת מה אחרון החיילים חשב שיכול לדייק את הפלוגה לקראת התרפ"ל הבא. ובאמת כך היה- עשינו עוד תרפ"ל והיה הרבה יותר מוצלח, והכל בזכות העובדה שלשרייבמן לא היה אכפת מי אשם, הוא לא דאג לשמו הטוב, והוא לא הפיל את הכשלים על החיילים. הוא פשוט רצה להצליח. והצלחה בשבילו הייתה שהפלוגה מצליחה. ובאמת בקורס השני, שהייתי כבר מפקד בקורס, הוא יישם את אותם שינויים ששינה בין התרפ"ל הראשון לתרפ"ל השני בזכות הדברים שיצאו מהשיחת פלוגה, וכך הפעם הראשונה- הוצאנו תרפ"ל ברמה גבוהה מאוד. ובזכות כך, פקודיו הרגישו שהוא הראוי ביותר ללכת אחריו מכיוון שגם הם רוויים, כמו שאר בני האדם בחולשות, אך כאשר לנגד עיניהם קם אדם שלא מפחד לפרוש את כל אישיותו לפני כל, ונשאר הכי אוטנטי והכי כנה, קר רוח עם חיוך תמים על הפנים שלא זז אף פעם, ואומר בזקיפות קומה- ״אחריי״. מיקומו כמפקד נעשה רלוונטי לכל לוחם מהגדול ביותר לקטן ביותר הוא פיקד מתוך גישה שהוא שם בשביל הפלוגה, ולא שהפלוגה שם בשבילו. הוא לא ניסה אף פעם להכריח תהליכים בכח, אלא פשוט נתן את הכלים הנכונים מתוך ענווה גדולה ואמון גדול שמשהו אמיתי יכול לצמוח מתוך האנשים שעליהם פיקד. הוא דרש מקסימום של השקעה, מקסימום רצינות, מקסימום רצון ומקסימום ערכיות אך אפילו לרגע אחד, לא דרש שיזכרו אותו, או שיוקירו אותו או שיזכירו את שמו בכל ההצלחות שהנחיל, כי הוא חי כשליח שידע את מקומו, ידע את כוחו וידע מה הוא יכול לעשות למען המדינה שלו ועסק רק בזה.
על מנת לגדל עצים שנושאים פרי, אם תודעת חייך בתחילת התהליך הוא הרצון העז לראות פירות- אתה תיכשל. כי זה לוקח זמן ודורש השקעה ששווה הרבה יותר במצטבר ממה שיוצא לך מזה בסופו של דבר ולפעמים זה אפילו לא כזה מצליח כמו שחלמת בהתחלה. אבל אם אתה חקלאי, שאוהב את האדמה ואוהב את העצים, בסוף- העמל שלך בהכרח יוציא פרי. כי אתה מאמין בתהליך, אתה נותן חיים לעץ, אתה לא מכריח שום דבר בכוח או מקדם שלבים לפני הזמן. ומתוך האמונה והאמון שבתוך העץ באמת חבוי הכוח להוציא פירות, אתה תראה כמה כיף לך התחושה להעניק את האפשרות ואת ההזדמנות שהעץ הזה יצמיח משהו בסוף. אפשר לומר על שרייבמן שהוא חקלאי שגידל אנשים.
הוא באמת האמין שבכל חייל וחייל חבוי הכוח והפוטנציאל להיות מפקד טוב שניגש מתוך הערכים הנכונים להוביל, ששם את האנשים לפני הכול אבל הכי חשוב - ששם את אחריות המשימה לפני טובת עצמו. היה לילה אחד שעשינו לחיילים ״אקט״. לילה שלם הם עבדו קשה ובסוף במקום ללכת לישון, היה מסע אלונקות עד האור הראשון. חייב להודות שהמסע היה מאתגר וכמסע ראשון שנועד להציב רף לקורס שהחיילים עתידים לעבוד בו מאוד קשה, הוחלט בינינו המ״כים, שרק הפעם אנחנו נוביל את הכיתה אבל לא ניכנס איתם לאלונקה כדי שהם יעמדו במשימה קודם כל בכוחות עצמם, ובהמשך הקורס זה כבר יהיה לשיקולינו מתי לעזור יותר ומתי לעזור פחות ולתת להם להסתדר בכוחות עצמם. באחת העליות הובלתי את הכיתה שלי ודרשתי מהם לעמוד בקצב אחיד למרות העלייה. ובדיוק שרייבמן עבר ליד הכיתה שלי. גם הוא כמובן ברגל עם ציוד מלא, עושה את המסע כמו כולם. והוא ראה שבלי לשים לב טיפה התרחקתי מהחיילים, כי הצבתי להם את הקצב והם לא הצליחו כל הזמן לעמוד בו. תוך כדי הליכה, בלי שאף אחד שם לב שהוא אומר לי משהו, הוא לחש לי באוזן - פ,' זה הזמן להיות דווקא הכי קרוב לחיילים״ ובתוך אמירה כל-כך פשוטה, הבנת איזה סוג מפקד הוא, ומתוך כך הבנת גם איזה סוג מפקד אתה רוצה להיות בעצמך. מפקד עם הדרישות הגבוהות ביותר, אבל דווקא מתוך קירבה לחיילים, מתוך רצון אמיתי לגדל אותם ולחשל אותם.
הוא כל הזמן היה שם כדי לדייק, לתת טיפים וכלים ולתקן איפה שדרוש תיקון, אבל תמיד ווידא שלא הוא זה שנותן את המילה האחרונה, כי הוא הסתכל מהיום הראשון
על כל החניכים כמפקדים, שזכותם וחובתם לגבש זהות
פיקודית וסולם ערכים שמיוחדת רק להם ולכן אחריותם
היא לקחת את הכלים, את החיים ואת הכוח שהוא
העניק בצורה כל-כך נגישה, רצינית ועמוקה ובכוחות
עצמם להוציא לפועל את מה
שכבר טמון בפנים.

הוד ידע מה טמון בפנים אפילו כשהבן אדם שעמד מולו לא ידע בעצמו שהוא מסוגל להגיע רחוק.
ולפעמים הכיר את הכוחות של האנשים שעליהם פיקד יותר טוב ממה שהם ידעו בעצמם. לצד דמות
המפקד הדגול של שרייבמן, הוא גם שמר על אישיות כובשת. הוא היה איש שיח אמיתי, עם חוש
הומור מפותח והייתה בו גם דמות אבהית. הוא רצה תמיד את טובתך, ושיהיה לך טוב. לקראת סוף
הקורס השני התלבטתי מה הלאה. היה לי רעיון למסלול שבו רציתי ללכת, ובשל כל מיני נסיבות לא
קיבלתי בדיוק את מה שרציתי והייתי צריך להחליט מה אני עושה. בהתחלה התלבטתי אם בכלל להתייעץ
עם שרייבמן כי היה ברור שלאחת האופציות שעמדו בפניי הייתה יותר אוריינטציה צבאית מאשר לאופציה השנייה שכללה יותר יחס לצרכים האישיים ולבית. ואמרתי- הוא אחלה גבר והוא בן אדם שאני מאוד תופס מהמילה שלו, אבל בסוף הוא מ״פ, הוא מלט״קיסט וברור שהוא ידחוף לאופציה שנוטה לכיוון הצבא. אבל החלטתי בכל זאת להיכנס למשרד שלו ולראות מה הוא חושב. הרגשתי כאילו אני יושב על כוס קפה עם בן אדם שהוא שילוב של חבר טוב, רב מהישיבה, אבא ופסיכולוג שפשוט שם כדי לשמוע מה יש לי לומר, מה יושב עליי ומה עומד בשורש ההתלבטות שלי כדי באמת להבין את כל הצדדים ואת התמונה הגדולה. הוא הרגיע אותי המון בשיחה הזו ונתן לי הרגשה שהוא כל כך מאמין בי שכבר לא משנה איזה כיוון אני אבחר בסוף, העיקר שזה יבוא מתוך שיקול דעת מעמיק ויהיה מבוסס על השיקולים הנכונים ואז ברור שמלכתחילה, זה יהיה הכיוון הנכון. הוא האמין כל-כך בפלוגה והיה קרוב לאנשים יותר ממה שמצופה ממ״פ ובגלל האופי הפיקודי המיוחד שהיה לו, הוא כל-כך נהנה מהלחימה כשהוא מוביל את הפלוגה. הוא חתר למגע והיה ראשון בכל הזדמנות.
יש משפט שאומר- ״אם אי פעם תהיה לך דילמה פיקודית בהגדרת מיקומו הרלוונטי של המפקד, פשוט תהיה ראשון״ שרייבמן אף פעם לא אמר את זה בפה, אבל הוא חי את זה.
כשהיינו ברפיח בקורס השני, ערב חג סוכות אנחנו יושבים באיתור ופתאום שרייבמן נכנס ואומר יאללה יוצאים, יש זיהוי 200מטר מפה ואין מצב שאנחנו לא ניקח בזה חלק. בלי למצמץ שרייבמן כבר היה בחוץ שהוא מחכה למחלקה להתארגן על עצמה ולהסתדר לתנועה לכיוון הזיהוי. לא ידענו בכלל מה הפרטים, לאן בדיוק אנחנו הולכים, ומה המשימה הספציפית שלנו בתוך כל הכיאוס שהתחיל להצטבר. אבל שרייבמן היה נחוש להגיע ראשון, ולתת את חלקו למאמץ. בתור מפקד חשבתי לעצמי- מה זה קו חברון? ממתי אתה פשוט ״קופץ״ לזירה כשיש זיהוי כשאתה באמצע עזה, עדיף להישאר בקו ההגנה, לנסות לזהות מרחוק אולי להפעיל זיק, מרגמות, להטיס רחפנים ולהעמיד מארב צלפים במקום שולט כדי לשמור על קשר עין אבל גם כדי להישאר מוגן אבל פקודה זה פקודה ויצאנו לדרך. אחרי יממה שלימה של חוסר וודאות, חיפושים, מארבים, נודע לנו שבזכות ההתקפה שהוצאנו לפועל, הצלחנו לחסל את סינוואר.
הוד שרייבמן שהחליט שאין מצב שיש אירוע ואנחנו לא נקפוץ לשם, הצליח בגאונותו ובנחישותו להוציא לפועל התקפה פלוגתית לצד כוח שריון, בלי לתכנן נוהל קרב שקדם להתקפה והשיג את ההישג המבצעי אולי מהגדולים ביותר מאז תחילת התמרון הקרקעי בתוך הרצועה.
וגם אז - הוא הודה לפלוגה שעבדה בצורה טובה ולמפקדים שהובילו כל אחד בחלקו על מנת לעמוד במשימה. ובלי לקחת על זה שום קרדיט פשוט שמח מהעובדה שזכה לקחת בזה חלק.
עוד רבים הסיפורים והזכרונות מאדם כל כך משמעותי, הוא לעד יהיה אור בלתי נפרד מהמשך הדרך הן כמפקד והן כאדם המבקש לחיות חיים של שליחות למען עמו. ושרק נהיה ראויים מספיק להמשיך את דרכו ולהנציח את ערכיו שהשאיר לנו, בצורה הטובה ביותר
יהי זכרו ברוך