"שיעור חשוב על המורשת והאתוס של הלוחם היהודי:" מסע לציון 100 שנה להולדת חנה סנש ולזכר צנחני היישוב - 'ברק השמיים' קטעים מתוך יומן המסע של הוּדי במהלך מסע "ברק השמיים"
מסע ברק השמיים
מסע ברק השמיים סיכום תובנות
יום ראשון הגענו לסלובניה וגשם מפתיע עם חום של תחילת האביב בארץ הפתיע אותנו. הנופים פה שונים מהארץ בטירוף, הגבהים קיצוניים יותר כמו מלא הרי חרמון מקיפים את נמל התעופה. מסביב הכל ירוק והתמונה מאוד פסטורלית. כשמתחילים לנסוע טיפה ומסתכלים החוצה רואים את עצי המחטים והיערות של אירופה שבאופן מיידי מחזירים אותך לחשוב על מה שכל יהודי חושב באירופה בשלב מסויים, אבל בשלב הזה המחשבה יחסית מעורפלת ומלווה בשאלות כמו ״יואו איך הסתדרו פה ואולי גם איך נלחמים ביערות?" בינתיים הגענו למלון ויש איזו שמועה שאולי ידחו את הצניחה ביום אחד בגלל מזג האוויר החריג יחסית והרוחות שעלולות להתחזק מחר בבוקר.
שיחת אלוף: השואה הראשונה של העם היהודי התחילה עוד במצריים והזיכרון שיש לנו מזה נשכח כמעט. יחד עם זאת את הזיכרון לשואה הראשונה שלנו אנחנו חוגגים בליל הסדר- שמחה. חורבן הבית, גם כאן אנחנו לא מדברים הרבה על הזיכרון, מעלים את ערך האחדות, קבלת האחר ואמנים יש צום אבל אין זה באמת יום זיכרון. שלושת ערכים המרכזיים שסביבם אנו יוצאים אל המסע: · חמדת הגבורה · קדושת הרצון · ומסירות הנפש
· הנביא יחזקאל מציג סוג זיכרון של גב זקוף "האנק דם, מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה שפם…" · אנצו סירני- ״דע לך רק מי שרוצה למות מת!״ ציטוטים של צנחני הישוב בעיקבות הזיכרון הגבורה והגאווה, וייס, סירני, פלגי וכו׳
· מטרות המסע: - אימון ערכי - חייהם שבזיכרו - ערכים שהיו ועודם - עבר. הווה. עתיד - יחיד ויחידה · ״כל צנחנן הוא כבודו של החייל כל צנחנן הוא החייל כולו״ · היהודי הגלותי- על שום מה? האם באמת היינו ככה למה? מה גרם לגויים לראות בנו את זה באופן כל כך גורף והחשיבות האדירה שיש למעשי גבורה יהודיים בתוך זה. · ט׳ באב- יום אבל לאומי ובכלל לא דתי הרי שהחורבן הבית החלה הגלות והוא מייצג את התאריך לאירועים רעים כמו גירוש ספרד, פרעות אנגליה, חורבן הבית וניסיון של בגין גם ליום השואה. (שמחה גולדין).
· ״אשרי הגפרור שנדלק והצית להבות״ (חנה סנש) המשפט שגורם לך לחשוב איך בגלגול אחד אנחנו הלהבה ובגלגול אחר אנחנו הגפרור והמסע הזה הוא החיבור בין הגלגולים. · ״אנחנו לא רוצים לחזור לשם כדי לראות את הדברים הנוראים והזוועות ולהרגיש כאילו שזה שלנו שוב, אנחנו רוצים להגיע ולזכור בגב זקוף, חזה נפוח וגאה להבין מאיפה בנו איפה אנחנו נמצאים ולהסתכל קדימה״ כדברי הנביא יחזקאל. הפרטיזנים נעו בתנועות בסדר פלוגתי בהתחלה ולאט לאט הם גדלו. הם לבשו כל סוג מדים שהתאפשר להם החל ממדי אס אס מדים בריטים ורוסיים והדבר המאחד היה כובע עם כוכב אדום במרכז. הפרטיזנים בעיקר הסתדרו, אכלו מה שבא ליד מהחקלאים )שלא חסר פה,( ישנו ושהו בסביבות הכפרים ויצרו להם תנאים נוחים. הבעיה הייתה שאסור היה להם להישאר בכפרים לזמן ממושך כי התושבים לעיתים קרובות מידי שיתפה פעולה עם הנאצים והיו מסגירים אותם. השינוע באירופה בזמנו המלחמה היה על בסיס מסילות ברזל דרישתו את אירופה, על כן המשימות של הפרטיזנים היו בעיקר לפוצץ את המסילות, ובכך לעכב את התמרון הגרמני. גדעון הקריא בשלב הזה קטע מספר המציג את התרגולות של הפצצת מסילות ברזל. התחלנו ללכת, ביער לכיוון דראגה. ההליכה ברוחה כאילו יצרה את התחושה שמתאר פלגי בספר בהליכותיו עם הפרטיזנים, הבנו את אורך החיים הפרטיזני שחוו הצנחנים, חוסר הוודאות האיום שהופך למשימות מורכבות באפס אנשים מוכרים וחיבור אליהם. במהלך ההליכה וההערכות, עלו כמה שאלות מעניינות שתפסו את תשומת ליבי, מה גרם לפרטיזנים להסתער הרי שבספר אנשים מול אש ובמחקרים נוספים מוצגת כי הסיבה העיקרית להיותם בחברת אנשים שסומכים אליהם, אחים, משפחה, וכבוד. הסיבות שלהם היו אחרות, השליחות, המחוייבות, ההתמודדות עם אנשים שלוחמים לצידם שחלקם הגדול אנטישמי בעצמו. במהלך המסע ביער דורון אלמוג וצור גולדין דיברו על סביבותיהם שלהם, שניהם איבדו אחים בקרב ושניהם הציגו את התחושות הקשות שאין איש בעולם שיכול להבין אותם כשהם מרגישים אשמים במידה מסויימת כאשר שניהם לחמו באותה המלחמה במרחק קרוב או רחוק אך בתחושת אחריות ברורה אחד לשני ופתאוםהשליחות נהייתה אישית. המשפחה הפכה להיות המרכז יותר מהכל וזה היה הגורם המחברצנחני הישוב ברובם גדלו באירופה והשאירו משפחות מאחור באזור יוגוסלביה והונגריה שחלקם הגדול נספה במחנות והשליחות שלהם הייתה היציאה לשחרר אותם ואת היהודים שנשארו מאחור. הרבה מחשבות עלו במהלך היום, הוויתור והדחייה של הצניחה, החיים בכפרים של הפרטיזנים, והשיחות של דורון וצור היו משמעותיות מאוד עבורי. אחרי ההליכה ביערות המשכנו לסמיץ׳ עיירה סמוכה ושם התבצע טקס פתיחה למסע בסלובניה, נועם קובנר, הנכד של אבא קובנר נאם נאום מרגש בעקבות סבו וסבתו שלחמו עם הפרטיזנים ולאחר מכן חזרנו למלוןבטקס שרנו את שיר הרעות והבית שלפני האחרון בשיר תפס את תשומת ליבי, הרעות כנערייך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה כי רעים שנפלו על חרבם את חייך הותירו לזכר.
יום שלישי: בסוף צונחים אחרי אתמול, התחושות היו מעורבות, חיכינו ורצינו לצנוח, אפשר לומר שהתחושה הייתה גורפת לכל המשלחת כאחד. באמת בשעה חמש וחצי בבוקר כבר הגענו לשדה התעופה של הבסיס הסלובני ובשעה שבע לכל היותר (אני לא בדיוק יודע כי הורדנו שעונים,) עלינו למטוסים בספר 'רוח גדולה באה' של יואל פלגי הוא מתאר במדויק את התחושות שצנחן שצנח צניחות ספורות לפני כן מרגיש ועל כן אצטט: ״איש לא רצה להודות שליבו הולם, היינו חיוורים כסיד…" הרגשתי את עצמי ברע. צמרמורת הרעידה את ידי ואת שיני. הבזיקה בי המחשבה: אולי אגיד למדריך כי חולה אני ואקפוץ מחר? אך לא. אי אפשר.מוכרחים לקפוץ״. אומנם צמרמורת אינה תקפה את גופי על המטוס, אבל בהחלט ההתרגשות הייתה בשיאה, ובאוויר היה שילוב רגשות מוזר שבין שמחה, התרגשות וחששות. כשמגיע הרגע שאתה עומד על הרגליים אתה מתרגש יותר הסתכלתי למטה והנוף היה משוגע. בהתחלה פשוט נהנתי ממנו הרים פרוסים אל מולי ויערות מכסים אותם צפופים מלמטה ועד לפסגה, המון שטחים חקלאיים והמון כפרים, אירופה. ואז האור הירוק וקופצים. באוויר הצלחתי לחשוב על יואל בספר, על חנה סנש, על דן לנר ועל שלושים וארבעת האחרים שהיו שם במקום שהוא בין בית לגיהנום באותה תקופה בשבילם, בלי שום תחושה אחרת בליבם מלבד שליחות ציונית. חשבתי עליהם כלוחם וכקצין, איך מסתדרים, איך נלחמים ואיך ברגע משקל המשימה נהיה כבד ממשקל המצנח. אני גאה, אני זוכר אותם בגאווה והרגשתי את השליחות בצניחה. אם עד עכשיו היו לי ספקות אם צריך לעשות את זה או לא עכשיו התשובה היא חד משמעית. צריך. חייב. ולא רק פעם אחת ככל שניתן, אין דרך אחרת בעיני שהגיבורים שלנו ירצו שנזכור אותם. בתור התחלה חשוב שלא נשכח אבל בזכרון נעמוד זקופים וגאים כי בחמדת הגבורה וקדושת הרצון הם סיכנו את חייהם ואנחנו ממשיכיהם כל עוד אנחנו לובשים מדים.
יום חמישי, בודפשט, שואה קמנו ביום חמישי בבוקר לעיר אירופאית, קלאסית, טירות, כיכרות, הדנובה, פסלים ומבנים עתיקים. הסביבה פסטורלית ויפה, קל לדמיין פה את החיים של סנש ושל יהודים נוספים לפני המלחמה.חיים עשירים, מקובלים, ומתקדמים. בבוקר נסענו לבקר בבית הכנסת הגדול שמיד בכניסה לאולם המרשים מרגישים שהיהדות התהלכה בחזה נפוח בבודפשט. הסיבוב בעיר גרם לנו בקלות להרגיש את התדרדרות מצבם של היהודים, חוסר האונים, ההמונים שנרצחו, מעשי הברחת היהודים מעוד גיהנום נאצי שנוצר בשנים האחרונות של המלחמה, ובסוף הרצח על הדנובה שהשאיר מאחוריו רק נעליים מברזל שצועקות הייתי פה וחייתי ואל תשכחו אותי. העמידה ליד הנעליים במדים היו הזיכרון הכי משמעותי שיכולנו להרגיש, איך מאחת מנקודות השפל בהיסטוריה של עמינו כמעט אל לידה מחדש. הטקס שעשינו בבית הקברות היהודי בעיר אומנם התחיל כשאר הטקסים במהלך השבוע, אך נאומו של האלוף העביר בי צמרמורת, הרגשתי קצת אשם שנהניתי לזכור את הגבורה, אפילו התביישתי בחזה הנפוח שהיה לי אחרי הצניחה, כאילו שהזנחתי בזיכרון את הצלקת העמוקה הזו בעמינו.עם סוף הנאום המשכתי לחשוב איך ראוי לזכור ומה, הצלקת העמוקה שהשאירה לנו השואה חייבת להשאר מהדהדת בגופינו כיהודים גם בדורות הבאים, אך אסור לתת לה להכניס אותנו לבכי על מר גורלנו, כי קמנו, וכי נולדנו מחדש. לא יכולתי לבקש סיום משמעותי יותר למסע הזה, אני גאה להיות יהודי במדינת ישראל, קצין בצה״ל וצנחן.
