"ועתה בני חורין?
איך נהיה בני חורין
כשהלב של כולנו בשבי?
לא חג ולא חירות בנפשנו
כי אם חור עצום בלב כולנו,
פצע מדמם בגוף האומה
שיקח לו שנים להגליד.
אף נס לא יעזור.
לא קריעת ים סוף
ולא עשר מכות
כי גם כשישוחררו נפשנו מהשבי
הפצע ישאיר צלקת
שלא תגליד לעולם
כי הבטחנו שלעולם לא עוד
והבטחנו שפה, עם חופשי בארצנו אנחנו.
אך גם בארצנו שלנו נמשיך להיות נרדפים?
עד מתי?
אני לא מבקש דבר מלבד לזכור
את הצלקת, את הנס שלא היה ואת הנפש הכלואה
שחזרתה הביתה לא תעלים את הצלקת
אבל לפחות נוכל לנשום.
ננשום, נלחם, כי לעולם לא עוד."
3000 שנה לפחות רודפים אחרינו.
רודפים בגלל מי שאנחנו,
שנים.
פרעה והמצרים,
היוונים והרומאים,
הספרדים, הגרמנים,
וכל מי שבדרך,
רדפו כי אנחנו יהודים.
3000 שנים אנחנו חוגגים את חג החירות.
חוגגים את חירותנו
את החופש להיות יהודים
אפילו שאף פעם לא היה לנו את החופש באמת.
אבל אנחנו עם חזק,
עם של נוודים, איפה שיניחו אותנו
נסתדר.
2000 שנות גלות
ועדיין חוגגים את עשר המכות,
קריעת ים סוף
ומבקשים
בשנה הבאה בירושלים הבנויה.
2000 שנות גלות רדפו אותנו
אף פעם לא כפינו עצמנו.
התאמנו את עצמנו.
ככה זה עם שנולד במדבר.
אין לו ברירה. הוא מתאים את עצמו.
בכל מקום היינו אורחים.
עד שנמאס
וניסנו להפוך
מעם של נדודים לעם של בית.
שיהיה מקלט לעם הזה,
הנודד, הנרדף, המוכה.
הגענו למקום היחיד שידענו בנדודים.
לאותה השאיפה מהברכות של אותן 2000 שנות
הגענו לירושלים.
הגענו הביתה.
עדרנו, בנינו, סללנו ויש אפילו רכבת
והארץ הזו שאמורה היתה לשמור עלינו –
אנחנו שומרים עליה
או שבעצם
אנחנו שומרים בה על עצמנו?
כי עם נרדף לעולם יהיה כזה אפילו בארצו שלו.
בחג כזה מורכב
חירות
אינה המילה שאנחנו מרגישים.
עוד הפצע בליבנו מדמם
והוא ימשיך לדמם עד שכולם ישובו הביתה.
וכשהם ישובו לא יעלם הפצע.
הצלקת תישאר אבל הפצע יפסיק לדמם.
אז נוכל חגוג את חירותנו שוב
ולהסביר לכולם שאנחנו "אור לגויים."
תפילה,
תפילה לירושלים,
תפילה לחזרה הביתה,
תפילה לעם שלעולם יהיה נרדף
אבל לעולם יהיה עם.